יום ראשון כ"א בשבט תשע"ט
מדוע אסור לטלטל חפץ ברשות הרבים בטלטולים חוזרים לטווח של פחות מארבע אמות?
כפי שלמדנו, אסור לטלטל חפץ לטווח של ארבע אמות ברשות הרבים. וטלטול לטווח של פחות מארבע אמות – מותר רק פעם בודדת, אך טלטולים חוזרים לטווח של פחות מארבע אמות, דהיינו שמטלטל לטווח של פחות מארבע אמות ועוצר, ושוב מטלטל ועוצר, וכן הלאה – אסורים מדרבנן, מחשש שיטעה ויטלטל לטווח של ארבע אמות.
וזהו איסור חמוּר מדרבנן, שלא התירוהו אף ב'בין השמשות', שהתירו בו איסורי שבת דרבנן לצורך מצוה, או בשעת הדחק.
ואם טלטל פעם אחת לטווח של פחות מארבע אמות, שלא על דעת לטלטל שנית, ונמלך בדעתו להוסיף ולטלטל פעם נוספת לטווח של פחות מארבע אמות – רשאי לטלטל פעם נוספת.
[שו"ע שמט, ה, ומשנ"ב טז, יח ו־יט; וראה שעה"צ כ; ביאורים ומוספים דרשו, 12]
אדם מטלטל חפץ ברשות הרבים בשבת ונעצר – האם יש משמעות לסיבה שבגללה נעצר?
בהמשך לאמוּר: במקרים מסוימים התירו חכמינו ז"ל לטלטל טלטולים חוזרים לטווח של פחות מארבע אמות; ובהם: א. המוצא תפילין ברשות הרבים כשהן מונחות בבזיון, ובמקום שאינו משתמר. ב. המוצא קוץ ברשות הרבים, באופן שהרבים עלולים להינזק הימנו.
וכיצד 'מפרידים' את הטלטולים זה מזה? על ידי עצירה כדי לנוח (למרות שמטרתהּ היא סיוע להמשך הטלטול), וכל שכן עצירה מסיבה צדדית, כגון על מנת לשוחח עם מישהו; אבל עצירה כדי לסדר את המשא על כתפו בצורה נוחה יותר, וכדומה – אינה נחשבת להפסקת הטלטול. ויש שהסתפק אם הנחת החפץ על הקרקע על מנת לסדרו בצורה נוחה יותר נחשבת כהפסקת הטלטול.
[שו"ע שמט, ה, ומשנ"ב טז-יז; ביאורים ומוספים דרשו, 11, 13 ו־14]
אדם הולך ברחוב בשבת והרוח העיפה את כובעו על גבי רכב חונה – כיצד יקח את הכובע?
חכמינו ז"ל גזרו שלא יעמוד אדם ברשות היחיד ויושיט את ידו לרשות הרבים, ויטלטל חפצים שעשוי להזדקק להם במקום עומדו, וכגון מאכלים, משקאות ובגדים; מחשש שיטעה ויעבירֵם לרשות שעומד בה, ויעבור על איסור 'הוצאה'. אולם, אם מוציא את ראשו ורוב גופו לרשות האחרת, רשאי לטלטל בתוכה כל חפץ שהוא; (וברשות הרבים – רק לטווח של פחות מארבע אמות).
ולכן, לדוגמה, אדם שעבר ברשות הרבים בשבת, והרוח העיפה את כובעו על גבי גג של רכב חונה, שהוא רשות היחיד, אינו רשאי להושיט את ראשו מעל גבי הרכב ולחבוש את כובעו, אלא עליו לכופף את ראשו ורוב גופו על גבי הרכב, ולחבוש את כובעו, ואז יזדקף חזרה לרשות הרבים.
[שו"ע שנ, א, ומשנ"ב ו; ביאורים ומוספים דרשו, 1]