השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
האם מותר לצאת מהתחום כדי לחפש מקום צנוע להתפנות בו? • מה היא העצה הטובה עבור אדם שמחפש מקום צנוע להתפנות? • ומה הטעם שהתירו למצילי נפשות ישראל מהגויים לחזור בשבת עם כלי הזיין למקומם? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימנים ת"ו ת"ז במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אדם שיצא מחוץ לתחום, אין לו אלא ד' אמות בלבד, ואם הוצרך לנקביו, התירו לו חז"ל, ללכת חוץ לד' אמותיו ולחפש מקום צנוע כדי להתפנות בו, ואם לא מצא מקום צנוע עד שהתקרב לכיוון התחום, והוא מצא את המקום הצנוע רק בתחומו הראשון, באופן שהוא יצא שלא לדעת, הוא חוזר חזרה ומקבל את כל התחום הראשון שהיה לו.
מביא המ"ב, שאחורי הגדר נחשב מקום צנוע, ובשדה נקרא מקום צנוע עד מקום שאין חברו יכול לראותו, ומביא עוד בשם האחרונים, שאם מצא מקום צנוע, אבל הוא סמוך לבתי הגויים, ויש חשש שהגויים יכו אותו או יפחידו אותו, אע"פ שהמקום צנוע, נחשב הדבר שלא מצא מקום צנוע, ומותר לו ללכת עד בתי היהודים כדי להתפנות שם.
אומר המ"ב, אע"פ שיכול למצוא מקום צנוע בכיוונים אחרים, עצה טובה עבורו שיתקרב בצד התחום, ויחפש את המקום הצנוע לכיוון התחום ממנו הוא יצא, ואז אם לא ימצא מקום צנוע אלא בתוך התחום, מותר לו להיכנס, ואחרי שנכנס לתחום בהיתר, הוא מקבל את כל התחום כולו כמו שהיה בכניסת שבת.
כאשר הוא התפנה, לא חייבו אותו חז"ל להישאר שם, אלא התירו לו להתרחק מהמקום עד שיכלה הריח, ואם תוך כדי שהוא מתרחק מהריח, הוא נכנס לתוך התחום הקודם שלו, לא צריך לצאת משם, אלא מקבל את כל התחום שהיה לו בער"ש, כיוון שהוא נכנס בהיתר.
אומר השו"ע, זה הכל אם יצא שלא מדעת, אבל אם יצא מדעת, אין לו תקנה, ומבאר המ"ב, גם אם הוא יצא מדעת במזיד, אם הוא הוצרך לנקביו, התירו לו חז"ל להתרחק ולחפש מקום צנוע, וכשמצא מקום צנוע, התירו לו להתרחק עד שיכלה הריח, אבל מה שלא התירו לו כשיצא לדעת הוא, שאם תוך כדי כך הוא נפגש בתחום הראשון שהיה לו, הוא לא יכול לקבל את התחום שלו חזרה, כי אם יצא במזיד, גם אם הוא חזר לתחום שלו, הוא לא מקבל את כל התחום שהיה לו, אא"כ הוא נכנס לעיר ששבת בה בכניסת שבת.
אומר המ"ב, י"א שההיתרים האלו הם דווקא לגדולים, אבל לקטנים אין כבוד הבריות בכך, שהרי משתינים מים בפני רבים, וגם אין כ"כ טינוף בהם שיהיה צריך להתרחק, שהרי נבלעים במקומם, ויש להחמיר כסברא זו.
אמנם מי שיצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות בלבד, ואפילו יצא בשוגג או באונס, זה הכל כשיצא שלא ברשות, אבל אם יצא ברשות, כגון מיילדת שבאה ליילד, או אדם שבא להציל מפני פיקוח נפש, התירו לו חז"ל מהמקום שהוא הגיע לשם עוד אלפיים אמה לכל רוח, ואם האלפיים אמה האלו נפגשים בתוך התחום הראשון שלו, הוא מקבל את כל התחום הקודם שהיה לו.
אומר המ"ב, אע"פ שכבר המצווה נעשית, ומדוע יש עניין לתת לו אלפיים אמה לכל רוח, בכ"א אם לא יתירו לו, אלא יחייבו אותו להישאר בד' אמות שלו, בפעם הבאה הוא יימנע מלהציל, ולכן התירו סופם משום תחילתם.
אם יצא להציל ברשות, ובדרך אמרו לו שלא צריך אותו, כיוון שכבר היולדת ילדה והחולה הבריא, בכ"ז יש לו אלפיים אמה ממקומו לכל רוח, ואם האלפיים האלו נפגשים באלפיים הקודמים, הוא יכול לחזור ולקבל את האלפיים הקודמים שהיו לו, אבל לא מקבל את האלפיים החדשים, אלא רק את הישנים.
כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד העכו"ם, או מן הנהר, או מן המפולת, יש להם אלפיים אמה לכל רוח מהמקום שהצילו בו, ואם יד העכו"ם תקיפה ומפחדים לשבות במקום שהצילו, התירו להם חז"ל לחזור בשבת עם כלי הזיין שלהם, שמא הגויים יתקפו אותם בחזרה, ומבאר המ"ב, גם כשהתירו להם רק אלפיים, וכגון שיד ישראל תקיפה על העכו"ם, אבל התירו להם לחזור גם עם כלי זיינם, כי אם ישאירו את הכלים שם, הם עלולים לבוא לידי סכנה.