בסעיף ו' מהפתיחה (לאווין) כותב החפץ חיים כי המספר והמקבל לשה"ר עובר גם בלא של 'לא תחללו את שם קדשי', משום שאין בעבירה זו תאווה והנאה גשמית שמחמתה התגבר יצרו עליו, ועל כן נחשב העוון הזה כמרד ופריקת עול מלכות שמים בעלמא.
בביאורים ומוספים מביאים, כי על דבריו אלו של הח"ח אמר החזו"א (הגראי"ל שטיינמן בשמו, אעלה בתמר עמ' לו) שכנראה שהח"ח לא טעם את ההנאה שיש בלשון הרע [והגראי"ל שטיינמן (שם) העיר, שבאמת המעיין בספרי הח"ח יראה שבפקחותו ידע היטב את כל האופנים והדרכים של היצר הרע שיש לו בלשון הרע. וראה גם מה שכתב בנו הג"ר לייב (קיצור תולדות הח"ח עמ' 14), שאביו הח"ח ידע את כל האופנים והערמומיות שיש בין מוציאי דיבה, כתוצאה מהמחלוקת הגדולה שהיתה בצעירותו בעיר ראדין עם רב העיר, שהתקבץ אצלו אז חומר רב מהסכסוכים והמריבות שהיו אז. והוסיף שם, שלדעתו המחלוקת הזו היא שהעירה את רוחו לחבר את ספרו החפץ חיים, וראה להלן מה כוונת הח"ח שאין בזה הנאה].
ובטעם הדבר שבני אדם כן מרגישים הנאה גדולה מסיפור 'לשון הרע', כתב בשמירת הלשון (שער התבונה פרק יג) בשם הגר"א (משלי א, כג), שאף שאין הנאה גשמית לדבר דברים בטלים וליצנות, מכל מקום יש בזה הנאה יותר מכל העברות, כי בכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום שהיא כמעיין הנובע, ורוח זו אינה שוקטת עד שיעשה עוד דברים כאלו, וככל שהעבירה גדולה יותר כך רוח הטומאה הבאה ממנה גדולה יותר. וכ"כ הגר"י סלנטר (אגרת המוסר) שלשון הרע הוא מסוג החטאים שאינם נגרמים מחמת התאוה, אלא היא מחמת רוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו.
והגר"י לוינשטיין (אור יחזקאל ימים נוראים שיחה א) ביאר, שבאמת מצד הטבע אין הנאה כלל בסיפור לשון הרע, וכדברי חז"ל (תענית שם), אלא שעל ידי ההרגל בדברי לשון הרע, נעשה לו לעונג שאין לו שיעור, והאדם עצמו בהתרגלו בעוון זה, עושהו לעוון שיש בו הנאה גדולה.
והגר"ח פרידלנדר (שפתי חיים מידות ועבודת ה' ח"א עמ' כב) ביאר בשם הרב דסלר, שמעצם סיפור לשון הרע אין הנאה, אלא ההנאה היא מכך שחושב שאם יקטין את ערך חברו ויגלה את מומו, יגדיל בזה את ערך עצמו ויתכבד בקלון חברו, שהרי הוא נקי מכל אותם פגמים ומומים שסיפר על חברו, והנאה זו מושתת כולה על אשליה ודמיון שוא, שערכו האמיתי של האדם נמדד כפי שנראה הוא בעיני אחרים, אך אין בזה תועלת והנאה ממשית, ולפיכך אמרו ש'אין יתרון לבעל הלשון'.
ביאור נוסף הביא בספר דרש דוד (תזריע עמוד תט), שהנאתו של המספר לשון הרע אינה נגרמת מרווח או כבוד שמתווסף למספר, אלא מחסרונו והשפלתו של השני ע"י הלשון הרע שאומר עליו, לפיכך אין זה נחשב כלל כהנאה, שכן אין זה הנאה חיובית אלא הנאה שמגיעה מהעדר הטוב של הזולת, וכעין הנאתו של הנחש שמכיש את האדם וכל הנאתו היא מחסרון המוכש, שע"ז אמרו לו החיות לנחש 'מה הנאה יש לך?' [וראה גם במהר"ל (נתיב הלשון פ"ג) שכיון שאין הנאה מלשון הרע, בהכרח שאינו עושה כן אלא מפני תשוקתו אל הרע].