בס"ד
הרב בנימין בירנצוייג שליט"א
במה שונה דין 'שומע כעונה' בספירת העומר, מדין 'שומע כעונה בקריאת המגילה'?
בספירת העומר נאמרה הלכה שיש לספור בעמידה מדכתיב "מהחל חרמש בקמה" אל תקרי בקמה אלא בקומה (משנ"ב סימן תפט ס"ק ו, שעה"צ ס"ק ז). והביא הביה"ל דברי הרי"צ גאות, שבמוצאי שבת שאומרים הקהל "ויהי נועם" וקדושה דסידרא כשהם יושבים, נהגו שהש"ץ מוציא את כולם ומברך מעומד וכל הציבור עונים אמן בכוונה, ולא הטריחום לעמוד [וראה שם בביה"ל שלמד בדבריו שהש"ץ מוציא את הקהל גם בספירה עצמה].
ומדברי הרי"ץ גיאות האלו מוכח, שאף שיש הלכה שכשסופר ספירת העומר לעצמו צריך לעמוד, מכל מקום כשיוצא ידי חובה על ידי השליח ציבור מדין 'שומע כעונה', ושליח הציבור עומד, השומע אינו צריך לעמוד. ודברים אלו [שביאר השעה"צ בדבריו] לכאורה נסתרים ממה שהביא בשעה"צ בהלכות מגילה (סימן תרצ ס"ק א), שכתב שהיוצא בברכת המגילה מדין 'שומע כעונה' צריך לעמוד, ולא אמרינן שאם יוצא מדין 'שומע כעונה' די במה שהמברך שהוא המשמיע עומד, והשומע אינו צריך לעמוד?
ובבאור הסתירה ביאר הגאון הגדול רבי דוד כהן (משנ"ב באורים ומוספים שם, מוריה שנה כז גליון יא-יב עמ' קטז) לפי דרכו של החזו"א (או"ח סי' כט) שענין 'שומע כעונה' היינו שהשמיעה מייחסת את דיבורו של המשמיע לשומע, ואין הכוונה בזה שע"י השמיעה יוצא השומע בדיבורו של חברו, אלא שע"י שמיעתו הוא נחשב כעונה בעצמו את דיבור חברו, וא"כ בכל הדינים שהם תנאי בעצם הדיבור, כגון שצריך שישמיע לאוזנו וכדו', מועיל מה שדיבור חברו היה 'משמיע לאוזנו', שהרי נחשב שהשומע עונה את הדיבור הזה, ולכך בספירת העומר סבירא ליה לרי"ץ גאות, שדין העמידה זה מדיני הספירה עצמה (ראה ביאור הגר"א או"ח סי' כה ס"ק ל) א"כ יש לשומע דיבור של ספירת חברו שהיה בעמידה, ואין צריך השומע לעמוד.
משא"כ בדינים שאינם בעצם הדיבור אלא דינים במברך, וכגון בברכת המגילה ששיטת המשנ"ב שדין העמידה בה הוא מכבוד הברכה שהמברך אומרה בעמידה (כמבואר בסי' תרצ ס"ק א שדין הברכה הוא בעמידה, אף שאת הקריאה עצמה אפשר בישיבה, ובסי' ח ס"ק ב ובסי' תקפה ס"ק בוראה פנ"י מגילה כא, א), א"כ גם השומע אף שנחשב כמברך בדיבור של חברו, צריך שתהיה ברכתו בעמידה, כי זה דין במברך שברכתו תהיה בעמידה. וראה עוד ב'שלמי תודה' (פורים סי' כב אות א-ב עמ' ריח).
האם שייך לעבור כל יום ב'בל תוסיף' כשסופר ספירת העומר?
יש הנוהגים לומר בכל יום לפני ספירת העומר 'לשם יחוד' ובו נאמר 'לקיים מצוות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה', ויש לדון, שהרי לדעת רוב הפוסקים ספירת העומר בזמן הזה היא רק זכר למקדש, ואינה מן התורה וכמו שהביא בביה"ל (סימן תפט סעיף א ד"ה לספור) שכן הכרעת הטור והשו"ע ועוד פוסקים, ואם כן, הרי באמירה זו יש משום 'בל תוסיף' שהרי אינה מן התורה בזמנינו?
אכן, דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פי"א ס"ב) שאין בזה חשש משום 'בל תוסיף', אפילו שלרוב הפוסקים ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, כיון שיש לפרש שמה שאומרים 'מצוות עשה' היינו מצוות עשה מדרבנן, ומה שאומרים 'כמו שכתוב בתורה' היינו שרבנן תיקנו מצוה זו כעין מה שכתוב בתורה [ושם בדבר הלכה הוסיף 'ופשיטא שאין צריכים לכוון בשעת קיום המצוה אם הוא חייב מדאוריתא או מדרבנן']. מאידך, בשו"ת 'אור לציון' (ח"ג פט"ז תשובה ב) כתב שראוי יותר שלא לומר נוסח זה, אלא לומר 'לקיים מצוות ספירת העומר', ומ"מ הרוצה לומר את הנוסח 'לקיים מצוות עשה וכו' כמו שכתוב בתורה' וכו' רשאי לעשות כן, כיון שדעת הרמב"ם שגם בזמן הזה ספירת העומר היא מן התורה.
מדוע אין מברכים 'שהחיינו' על מצוות ספירת העומר?
מצוות ספירת העומר בזמן הזה, נחלקו הראשונים האם היא מדאוריתא או מדרבנן, והביא הביה"ל (סימן תפט ד"ה לספור) שדעת הטור והשו"ע ועוד פוסקים שהיא מדרבנן בזמן הזה, זכר למקדש שהקריבו את העומר [וראה שהביא הרבה מהראשונים שהיא מדאורייתא, ולכך זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים].
ומטעם זה שמצוה זו היא זכר למקדש, כתבו הר"ן (סוף מסכת פסחים) והרשב"א (תשובה סימן קכו), שלכך אין אומרים בה זמן, משום שאין ברכת 'שהחיינו' אלא במצוה שיש בה שמחה, ובספירת העומר יש לנו צער על ביטול הקרבנות, ובביאור דבריהם כתב הגרי"ז סאלוויצ'יק (חידושי הגרי"ז מנחות סו, א ד"ה בגמרא) שמה שאמרו בגמרא שספירת העומר בזמן הזה היא 'זכר למקדש', אין הכוונה שזכר למצוות ספירת העומר שהיתה בזמן שהקריבו את העומר, תיקנו רבנן לספור אף בזמן הזה [אבל לא שעצם המצוה היא זכר למקדש], אלא הכוונה שחכמים תיקנו מצוה חדשה לספור את העומר זכר למקדש, ועל מצוה כזאת אין לברך שהחיינו, מכיון שהיא זכר לחורבן בית המקדש. ובכף החיים (סימן תפט ס"ק ג) הביא עוד מדברי ה'בעל המאור' (בר"ן שם) שכתב שמצוה שהיא רק לזכר, לא מברכים עליה 'שהחיינו' ועוד הביא מדברי הלבוש, שספירת העומר היא צורך יום טוב וסמכינן על זמן דרגל, והביא שיש עוד טעמים באחרונים לענין זה.
במה התייחדה ספירת העומר, שיש ענין לכל אחד לספור בעצמו?
כתב השו"ע (סימן תפט סעיף א) שמצוה על כל אחד לספור ספירת העומר בעצמו. וכתב המשנ"ב (ס"ק ה) שזה גילתה לנו התורה "וספרתם לכם" שלא יצא כל שלא ספר בעצמו, ולכך לא יוצא בשומע כעונה כבשאר המצוות, והביא שיש חולקים.
ובביאור הדעה שאין יוצא בספירת העומר מדין 'שומע כעונה', ביאר הגרח"פ שיינברג (משמרת חיים ח"ג עניני ספירת העומר אות ד) שמצוות ספירת העומר אינה דיבור בלבד, אלא עניינה כמו שכתב בספר החינוך (מצוה שו) להראות שאנחנו נכספים ומצפים לקבלת התורה, ושומע הרי הוא כעונה אבל אינו כסופר, שרק כשסופר האדם בעצמו, מראה הוא בכך כיסופים וציפיה לקבלת התורה.