"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כ"ח, ג')
כשראש הישיבה אושפז 'לחזק בחור אחד'…
מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, אושפז פעם בבית החולים לצורך טיפול רפואי, ושהה שם אף בשבת קודש. במהלך השבת התרחש סיפור מעניין, שהרעיש את מחלקת 'טיפול נמרץ' של בית החולים, וקירב רבים מעובדי הרפואה:
היה זה כאשר הגיע האח, כדי למדוד את חומו של הגאון רבי גרשון עם מדחום דיגיטלי. בתגובה בקש מדחום כספית שאין בו חילול שבת. לאחר שהאח מצא והביא מדחום כספית, מדד הגאון רבי גרשון את החום ולקח את המדחום לעצמו, כדי שהאח לא יראה את התוצאה ויכתוב בשבת. לשאלת האח כיצד יוכל לדעת את התוצאות, השיב לו הגאון רבי גרשון: "אל תדאג, תחזור במוצאי שבת ותשמע ממני את כל תוצאות המדידות במדויק!". וכך היה, מיד בצאת השבת חזר הגאון רבי גרשון בפני האח על כל התוצאות בפרוטרוט.
האח הגיב בהתפעלות רבה לנוכח מעשה זה, ושוחח בהערצה עם ראש הישיבה על ענייני היהדות, בעודו מבקש שכל עובדי אותה המשמרת של המחלקה, ישמעו דברי חיזוק מראש הישיבה. ואכן במהלך סעודת השבת, ישבו הרופאים ואנשי הצוות של מחלקת 'טיפול נמרץ' ב'תל השומר', לשמוע דברי חיזוק והתעוררות מראש הישיבה.
בעקבות אשפוזו של הגאון רבי גרשון, נתעוררו בהיכלי הישיבות לחיזוק בהתמדת התורה בימי שישי ושבת לרפואתו. בעקבות ההתעוררות התחזקו אברכים רבים לקבוע חברותות מיוחדות לימי שישי ושבת, ובפרט בלילות שבת הארוכים בכל חודשי החורף.
כשהגיע דבר החיזוק לאזני הגאון רבי גרשון, שמח מאד והגיב: "עד עכשיו לא הבנתי לשם מה אושפזתי בבית החולים, כל הזמן אני חושב מה זאת עשה אלקים לנו, ומדוע נגזרה הגזרה של כל החרדה הגדולה הזאת, אבל עכשיו מבין אני כי הכל היה שווה בשביל חיזוקו של יהודי אחד!"
מְזֻמָּן מְזֻמָּן
ישיבת פוניבז' המעטירה. הבה נטה אוזן לדו-שיח הבלתי שגרתי שהתפתח במסדרונות הישיבה.
– "סכום כה גדול של כסף צריך שמירה מעולה"
– "אמנם כן, אך השאלה היכן"
– "ומדוע שלא תקח את הכסף הביתה?"
– "איני גר בבני ברק, הורי גרים הרחק"
– "אם כך אשמור אני על כספך"
– "אה, חלילה לי מלהטריח!"
– "טרחה? איזו טרחה יש בדבר?"
השיחה, אף כי נשמעת שיחת רעים המשוחחים כשווים, אינה אלא שיחה מלפני עשרות שנים, של בחור עם ראש הישיבה, מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין. בדרך אגב, נודע לראש הישיבה הנערץ מפי הבחור, כי קיבל לידיו סכום כסף גדול מאד. הבחור חשש להסתובב עם סכומי כסף גדולים למשך זמן בלתי מוגבל, אלא שכאמור הוריו גרו הרחק ומקום לשמרו – אין.
"אשמור לך אני על הכסף", אמר ראש הישיבה בפשטות, אך הבחור נרתע לאחוריו. להטריח את הראש הישיבה?
הדו-שיח המשיך להתנהל בתכנתו, כשראש הישיבה מפציר מזה, והבחור מוחה על כבוד תורתו מזה. סוף דבר הועבר הכסף לשמירתו של מרן ראש הישיבה, כשבתמורה מועברת אל הבחור תחושה ברורה כי אין זו טרחה כלל וכלל.
הענין הסתיים בפשטות ובנעימות.
חלף זמן. לאחר תקופה ארוכה למדי נזקק הבחור לכסף. החליט הבחור לסור אל ביתו של הגאון רבי גרשון, מקום של וודאי מונח הכסף למשמרת.
-"שלום עליכם! מה רצונכם?"
– "רציתי לבקש את הכסף"
– "או בוודאי", אומר ראש הישיבה, ותוך כך מכניס ידו אל כיס הפראק, הוא שולף מעטפה סגורה ומוסרה לבחור. "הא לך כספך".
הבחור מתבונן במעטפה – מעטפה סגורה הנושאת את שמו ואת סכום הכסף בקפידה.
למבטו המשתאה של הבחור מוסיף הגאון רבי גרשון: "הכסף לא היה שמור בבית, אלא אצלי. לכל מקום שהלכתי לקחתי אתי את המעטפה, כדי שאם תיגש אלי לבקש את הכסף, אוכל מיד לתתו לך".
הבחור הודה מאד, ונפנה ללכת אלא שאז צפתה לו הפתעה נוספת —
"והרי לא ספרת אם הסכום כפי שהיה". הבחור חש אי נוחות. וכי עליו לספור סכום כסף שהפקיד ביד רבו? אפשר זלזול יש בדבר, ונראה כי מהרהר הוא אחר רבו… אולם ראש הישיבה הפציר בו בנועם: "תספור… תספור… כך זה המנהג". רק כשנספר הכסף ונמצא עולה לסכום שהופקד, נחה דעתו…
(מתוך הספר 'משולחנם של גדולי הדור')
מענין מחזק
הייתי שמח לקבל חיזוקים כאלה במייל עלונים חוברות וכדומה