על קו הטלפון היה יהודי נכבד.
"שלום הרב וילנר".
– שלום וברכה, השבתי.
"ראיתי לאחרונה כמה מאמרים בנושא עולם הישיבות המכונסים בעיתונכם [=יתד נאמן] תחת המדור 'שטייגען וברען'. זה העלה בי זכרונות נרגשים מעברי, למרות שלא גדלתי מעודי בחממה הישיבתית, ואני חש חובה לספר לך את סיפורי האישי, המעיד יותר מכל על אחת מהתופעות המיוחדות הקיימות בהיכלה של הישיבה. אולי דרך במתכם הנכבדה יבוא הדבר לידי הקהל הרחב שמתעניין בנעשה בעולם הישיבות ובכך אכפר ולו במעט על מעשיי".
– אשמח לשמוע, ואם ניתן להעביר את סיפורכם לרשות הרבים אעשה זאת.
"אקדים ואומר", הוא מספר בהתרגשות, "שבעברי לא נמניתי על החוגים החרדיים, אם כי הקפדתי כל ימי על שמירת התורה וההלכה קלה כבחמורה, ולמרות היותי איש אקדמיה ששעות רבות במהלך היום מקדיש למקצועו, השתדלתי לנצל כל שעה פנויה ללימוד התורה.
"אך בני הבכור כשבגר קמעא החליט בעצת חבר לסור לישיבה חרדית, שנקראה באותם ימים בעגה הלשונית – 'שחורה', והחלטתו היתה נחושה. אני לא ראיתי בעין יפה את הענין וניסיתי להניא אותו מכך, באומרי שאל לו לחפש דבר מה ייחודי דוקא בישיבות החרדיות, שכן הנה לך דוגמא מוחשית מאביך, שלמרות היותו איש אקדמיה ומשכיל שעובד למחייתו במשרה מכובדת, הוא מוצא די זמן ללמוד ולהגות בתורה, כך שוודאי התורה אינה נחלת החרדים בדווקא. אך בני שהיה עקשן מטבעו לא הסכים עמי, והחליט בכל מחיר שהולך הוא לישיבה חרדית. הוא ביקר בה פעמיים, והשעות בהן שהה בה נתנו לו את ההשראה שהוא מצא את מקומו, שליבו חפץ דוקא באותו היכל, דבר שמבחינתי היה נשגב ובלתי מובן.
"למרות הדברים הדי משמעותיים שיצאו מקירות לבבי, החליט בני שלא לשמוע לעצתי והודיע לנו חגיגית שהוא נוסע בתחילת זמן אלול לישיבה החרדית ללמוד במחיצתה במשך השנים הקרובות. כל הנסיונות להתנגד כשלו, הוא נעמד כחומה בצורה והחליט שבכל מחיר עושה הוא את צעדו החד משמעי והולך ללמוד בישיבה חרדית.
"מאז יכול אני לומר שהחיים בביתי השתנו. החלו מתחים בינינו לבין הילד. אנו ההורים ניסינו בכל דרך להניא אותו מכך ולהפציר בו שניתן לגדול כבן תורה אמיתי גם בדמותו של אב המשפחה שמקדיש מעיתותיו רבות לתורה בכל רגע פנוי, אך הוא נותר בעקשנותו, וליתר דיוק בישיבתו.
"הבן, שהינו בעל כשרונות נדירים ואדם חרוץ ומסודר, החל להתעלות בישיבה והפך עד מהרה לאחד המתמידים בה. זוהרו דרך בעולם הלמדנות והוא פרח וצמח כפי שחפץ היה מתחילה.
"אנו ההורים שעוד קיוינו שהוא יתקשה לעמוד במשימות התורניות שהישיבה דורשת, וכך ימצא הקושי מסילה ללבבו להשיבו אלינו למסגרות המקובלות בביתנו, התבדינו. הבן לא גילה כל סימני קושי אלא התעלה יותר ויותר והשקיע עצמו אך בתורה יומם וליל בצורה שאין לה אח ורע.
"אומר את האמת בגילוי לב, אני לא הייתי מסוגל לראות זאת. למרות שמדרך הטבע הייתי צריך לשמוח בשמחתו ובהצלחתו של בני, זה עשה מדקרות בלבי, ומטבע הדברים ענין זה העכיר רבות על מערכת היחסים בביתנו.
"כך עברו להם הימים, כל אחד התבצר בעמדתו שרק הלכה ונחקקה בליבות כל אחד מאתנו. עד שיום אחד החלטנו לשבור את הכלים. היתה זו בשיחה שהיתה לי עם הבן בישיבה, בה הודעתי לו נחרצות: דע לך שאם אינך עוזב את הישיבה באופן מיידי אתה עושה קרע במשפחה. הרי אם רצונך בתורה אין כל בעיה שתלמד באותם מסלולי לימוד שאני עברתי בחיי, ולמרות הכל אני מקדיש כל עיתותי ללימוד התורה.
"באותה שיחה הבן לא ענה דבר, אבל מעבר השפופרת בהחלט היה ניתן להבחין בדמעות שחנקו את גרונו, והם כנראה מנעו ממנו להשיב לדבריי. מני אותה שיחה ירדה על הבן מרה שחורה. הוא, שכל רואיו העידו על שמחת החיים עצומה שאופפתו, על האושר שיש לו מהיגיעה בלי גבול – החל להיכבות. חדוות החיים שהיתה מנת חלקו כל אותם ימים הלכה והתמעטה עד שנעלמה ממש.
"הוא הלך להיוועץ ברבותיו בישיבה, והם ניסו לדבר על ליבו לחזקו ולעודדו, אך שום דבר לא עזר. עד שהגיע אותו יום חמישי שנחרט בי כאחד הימים המשמחים בחיי, בו הוא מודיע לנו כי החליט לעזוב את הישיבה. הוא רק ביקש להישאר בשבת בישיבה ומיד לאחר השבת ישוב הביתה.
"אינני יודע מהיכן הגיעו אלי כוחות הנפש הללו, שכיום אני מבין היטב מי שלחם, אך במקום שאסכים לבקשתו שישאר לפחות עוד שבת אחת בישיבה ומיד אחריה יעזוב אותה לחלוטין – נותרתי איתן בעקשנותי ואמרתי לו שאני לא נותן לו ארכה כלל. אמרתי לו שאבוא ביום שישי לקחתו הביתה עוד קודם השבת, ושיסדר את כל חפציו ויארזם לקראת שיבתו הביתה.
"עתה מגיע הסיפור האמיתי אותו אני חייב לספר למרות שדמעות חונקות עתה את גרוני כשנזכר אני בכך. באותו בוקר יום שישי השכמתי קום, החלטתי לבוא מוקדם ככל האפשר לישיבה כדי לסייע לו לשוב הביתה. הגעתי לישיבה עוד קודם התפילה, ידעתי שבליל שישי זהו הלילה שבו הוא רגיל ללמוד בבית המדרש כל הלילה, והחלטתי להפתיעו, להגיע לבית המדרש ולקחתו היישר משם לתפילה באיזור מגורינו.
"אני זוכר עד היום את המראה הבא שלא ישכח מזכרוני לנצח. עליתי במדרגות המובילות לבית המדרש, השמחה שהציפה אותי היתה עצומה. סוף סוף האמת מנצחת… הרהרתי בקול.
"בדלת הכניסה לאולם בית המדרש היו חלונות זכוכית שדרכם ניתן היה להביט על הקורה בתוך בית המדרש. הצצתי פנימה כדי לבדוק אם בני אכן נמצא בין היושבים שעשו את הלילה האחרון בבית המדרש. אני מביט ותר אחריו, ואני מבחין בכמה חברותות שהיו ספיחין של ה'משמר' בישיבה, והיה ברען נורא בבית המדרש. בני, שכנראה ידע שזהו הלילה האחרון בו יוכל להשקיע את כולו בשטייגען אמיתי בבית המדרש בחברת רעיו האהובים, החליט כנראה לנצל זאת עד תום. ראיתיו יושב בינות לאותם בחורים בפנים לוהטות, הוא נראה מתווכח באורייתא והשמחה הציפה את חדרי ליבו ויצאה החוצה, עד שניכרה לעיני כל רואה.
"עמדתי מחוץ לדלת לכוד כבמגנט, הבטתי מבעד חרכי הזכוכית, עיני לא נטשו ולו לרגע את מבטם מבני. הבנתי לפתע שיש כאן משהו שונה, משהו אחר שלא הכרתי מעודי. משראיתי את הבעירה העצומה שיש בשעת לפנות בוקר מוקדמת בבית המדרש, כזו התלהבות וריתחא דאורייתא, גמלה בליבי ההחלטה שאם בני כה חושק בכך ומגיע על ידי זה לאושר נצחי הניכר על פניו באופן כה מוחשי – אני לא אהיה זה שימנע ממנו את אושרו.
"נכנסתי להיכל, התקרבתי לבני וביקשתי לשוחח עמו בצד. אמרתי לו ברורות כי אחרי התפילה אני חוזר הביתה לבדי. מעיני נצנצה דמעה, וזה היה הרגע בו לראשונה בחיי ביקשתי סליחה מבן.
"לאחר מכן אמרתי לו כי עד היום חשבתי שישיבה זהו מקום שלומדים בו 'הרבה תורה הרבה זמן', ואולי מעט יותר מהרגלי הלימוד שלנו שהינם דומים, אך משבאתי עתה הנה וראיתי את השטייגען העצום של ליל שישי, הבנתי שישנה טעות עצומה בתפיסתי, וישיבה אינה רק מקום שלומדים בו 'הרבה תורה הרבה זמן', אלא זהו מקום שבו מרגישים וחיים את התורה בעצמות.
"כשראיתי זאת בעיני הבנתי שכל מה שאמרתי עד היום על הישיבה אינו נכון, וכי למרות שטעמתי במשך שנים רבות טעמה של תורה, מעולם לא הבנתי טעמה של ישיבה מהו. רק עתה נוכחתי לראשונה כי זהו ניחוח אחר, חיים אחרים, חיים של תורה. משכך החלטתי כי אני לא אהיה זה שאעמוד בדרכו לחשוק בחיי תורה שכאלו, ואמרתי לו שאני מוותר על בקשתי שישוב הביתה, וכי אסייע לו בכל מאודי להמשיך את חייו בעולם הישיבה המיוחד.
"רק בסתר ליבי הבעתי פליאה מסוימת – האם גם כל אלו שנמצאים כאן בהיכלה הגועש של הישיבה, יודעים גם הם מהי ישיבה? היודעים הם להעריך? האם משכילים הם להבין? להרגיש… הסקרנות לא נתנה לי מנוחה".
לאחר גמר התפילה בישיבה נפרד האב מהבן בהתרגשות ונסע לבדו חזרה הביתה. כעבור שנים יצא האב לפנסיה מעבודתו ואז החליט שגם הוא חפץ לטעום משהו מעולמה המשכר של התורה, שלא הורגל בו כל חייו למרות שלמד רבות כל ימיו. הוא התיישב ב'כולל' למבוגרים והחל לשקוד על התורה באותה התלהבות כפי שעשה בנו בימי נעוריו. כעבור תקופה קצרה לא היה ניתן להכירו במראהו, הוא נהפך לעצם מעצמו של בית המדרש וכולו אמר תורה.
כעבור שנים מספר הוא פגש באחד מידידיו שהיה ער לוויכוח הישן שהיה לו עם בנו, והוא אמר לו המילים הבאות שיצאו מנהמת הלב: "היום גם אני יודע מהו טעמה של ישיבה, אבל עדיין מסוקרן אני לדעת האם באמת כל אלו שלומדים בישיבה יודעים אף הם מהו טעמו האמיתי של 'שטייגען' בישיבה? והסקרנות הזו עודנה טורדת את המנוחה…
(הרב ה' וילנר, מוסף שבת קודש תרומה תשע"ב)
1/345