מבלי לחוס על כבודו ומבלי לחשוש מאיש, טיפס רבינו על הספסל והחל מוכיח את הציבור, כאשר הכל משתתקים בתדהמה לנוכח המחזה המוזר. לאחר מכן שאלו נכדו: "סבא, מדוע לא יכולת לומר את הדברים כשאתה עומד על הקרקע?"

רבינו הרבה להדגיש בכל הזדמנות את חובת הזהירות מפני שיחה בטלה בעת חזרת הש"ץ. הוא ראה בהקפדה זו לא רק חובה הלכתית פשוטה אלא מעשה המרומם את התפילה ומשפיע על המתפלל. בביקורו בארץ ישראל חזר ועמד על חשיבות הדבר ובשובו לביתו שיגר אגרת בה עמד על חשיבות הזהירות מדיבור בעת חזרת הש"ץ. אגרת זו נדפסה בקיצור שולחן ערוך:

"בשנה שעברה (שנת תשי"ד), עזרני השם ברוך הוא, והלכתי לארץ ישראל תוב"ב ולאירופה, ובקרתי בישיבות, ובתפילות בבתי כנסיות של אחינו האשכנזים, ה' עליהם יחיו. וראיתים מדקדקים במצוות ומרביצי תורה רבים ומעמידים תלמידים הרבה ומחזיקים בידם לשבת ללמוד כל ימיהם עד שיהיו גאונים בתורה וביראה – אשריהם ואשרי חלקם, ירבו כמותם בישראל, והשם יעזרם על דבר כבוד שמו.

"אך ההכרח אלצני להגיד כי ראיתי דבר אחד לא טוב, והוא שעושים בחזרה אפילו בששה או שבעה אנשים, גם מדברים בעת החזרה והקדישים, גם הלומדים והחכמים, ויש מהם לומדים תורה בשעת החזרה ואינם שמים לב על הברכות והאמנים והקדישים. ובאמת הייתי מצטער על זה והוכחתי אותם על זה ולא הועלתי כלל עמהם שכבר הורגלו בכך. ומי יודע, אולי בעוון זה רבו הצרות? וכבר אמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): 'אם רואה אדם שבאים עליו יסורין – יפשפש במעשיו'.

"על כן אני מבקש מראשי הישיבות של אחינו האשכנזים שליט"א שידרשו לתלמידיהם על זה. וכבר מלתיהו אמורה (שבת י ע"א): 'זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד'. וישלחו התלמידים לבתי כנסיות לדרוש ברבים על זה, אולי יש תקוה, ומכאן ואילך חושבנא טבא, ויתנו ליבם בשעת החזרה ובשעת קדיש לענות אמן כהלכתו, ובשכר זאת לא תאונה אליהם רעה, ויזכו להאריך ימים ושנים על התורה ועל העבודה, גם עד זקנה הם ובניהם ובני בניהם עד עולם, אמן כן יהי רצון".

גם בעת ביקורו בצרפת בשנת תשי"ט, כשהתפלל רבינו בבתי הכנסת שברובע היהודי בפריז, לא נמנע מלהוכיח את המדברים בעיצומה של חזרת הש"ץ ולהוכיחם על חומרת הדבר. בביקורו בגייטסהד התפלל בבית כנסת מסוים בו היה הציבור נגוע בתופעה של שיחה בחזרת הש"ץ. מיד בתום התפילה נעמד וגער בציבור תוך שהוא מדגיש כי הדבר אסור על פי ההלכה. עמידתו של אורח לשאת דברים בפני הציבור מבלי שנטל רשות לכך לא הייתה מקובלת, ובפרט לא אצל יוצאי אנגליה אשר הסדר והטקסיות הם עקרונות קבועים אצלם, אולם רבינו לא התחשב בכל שיקול של כבוד אישי או מוסכמה חברתית כאשר על כף המאזניים מונח כבוד שמים.

באחרית ימיו התפלל באחד מבתי הכנסיות של בני ברק והבחין באנשים המשוחחים בחזרת הש"ץ ואינם עונים אמן כראוי. מבלי לחוס על כבודו ומבלי לחשוש מפני איש עלה רבינו מלא קומתו על הספסל בבית הכנסת והחל מוכיח את הציבור על חומרת הדבר.

הס הושלך בבית המדרש למראה הצדיק הישיש העומד על הספסל.

לאחר שסיים את תוכחתו שאלו נכדו: "סבא, מדוע היית צריך לעלות על הספסל? כלום לא יכלת לשאת את דבריך בעוד שתי רגליך עומדות על הקרקע?"

רבינו נענה והסביר: "כשראיתי שהציבור אינו עונה אמן כראוי ואף משוחח בחזרת הש"ץ היה ברור לי כי עלי לקיים מצוות תוכחה בציבור המכובד. שקלתי בדעתי והגעתי למסקנה כי אם אעמוד על הספסל יישמעו דברי ביתר תשומת לב שהרי אנשים נותנים את ליבם להתרחשות חריגה ובדרך זו יעשו הדברים רושם בליבם. ובכן, מדוע אחוס על כבודי שלי יותר מאשר על כבוד קוני?"…

רבינו סבר כי האיסור לדבר בחזרת הש"ץ חל גם על מי שכבר שמע חזרת הש"ץ. כאשר אדם שדיבר בחזרת הש"ץ התנצל בפניו כי כבר סיים את תפילתו וכעת הוא לומד בבית הכנסת, נענה רבינו ואמר לו: "ומה בכך? האם יעלה על הדעת שבשעה שמשבחים את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אתה תדבר במקום להקשיב ולענות אמן?"

(מתוך הספר 'קדוש וברוך')