יום חמישי בבוקר. מנייני העליה לתורה של חתני הבר-מצוה בכותל-המערבי מתקיימים כסדרם. אל אחד מהם מוזמן הרב הגאון רבי יוסף קמנצקי שליט"א מירושלים. לקראת סוף אירוע – והשלכת הסוכריות מגזוזטרת עזרת הנשים – מכריז מישהו: "למישהו אבד? למישהו אבד?"… היה זה נרתיק מכובד, עבה וגדוש. "למישהו אבד?" אין תגובה.
"תפתחו את הנרתיק – אולי תגלה משהו", מציעים למוצא. הוא פותח ומונחים שם 250 ₪ במזומן, מספר כרטיסי אשראי יוקרתיים אך ללא שם מזהה – כמקובל בארה"ב. "תחפש עמוק יותר!" ממריצים את המוצא והוא שולף רישיון נהיגה. אופס! זה כבר חייב להיות עם שם. הוא מקרב את הכרטיס לעיניו ומקריא: מז'סקי. לתדהמתו משלים רבי יוסף קמנצקי את שמו הפרטי – 'מארק'. גם עיר-מוצאו רשומה על גבי הכרטיס, ורבי יוסף ממשיך: מ'וודמיר' אשר בלונג-איילנד!
הנוכחים תמהים נוכח רוח הקודש – ואולי הטלפתיה המפתיעה – שנגלתה מול עיניהם ורבי יוסף נאלץ להרגיע ולהסביר: במוצאי שבת האחרון פגש אותו אבי הגאון שליט"א במלון מצודת–דוד. הוא תרם כ-250 דולר עבור עבודת עריכת ספרי הסבא מרן רבי יעקב קמנצקי זצ"ל (ביאורים לנביא כרך ב' שאמור להופיע בקרוב). רק אתמול, ביום רביעי, רשמתי קבלה עבור תורם עם השם הזה. כאשר שמעתי 'מז'סקי' קפץ לי 'מארק'… אני מעריך שהוא עדיין מתאכסן במצודת-דוד, אגש לשם לבדוק!
רגליו נשאו אותו בשמחה למלון – מרחק הליכה של כעשרים וחמש דקות. הוא חש הכרת-הטוב ליהודי ושמח להשיב לו טובה. עם סיום הצעדה, במפגש הרחובות 'יצחק קריב' ו'דוד המלך' צלצל הפלאפון שבנרתיק. רבי יוסף לא מחזיק בסלולארי, ובוודאי שאינו בקי בהפעלת מכשירים החדישים. אבל כאשר סוף סוף הצליח לענות לשיחה שמע קול נסער: "מצאת את ה'סלפון' שלי??"
"מי מדבר, מארק?"
"איך אתה יודע שזה אני?" – השיב
– "אני יוסף קמנצקי… הייתי בכותל… עשיתי 1 + 1… אני פה בפתח המלון!"
בשיא המהירות ניצב מר מארק בלובי, תופס את הנרתיק שלו בהתרגשות: "כל המידע שלי מרוכז פה! כל הביזנס שלי!" חיבק ונישק את הרב קמנצקי, שהסביר לו: "הכל בזכות הצדקה שנתת. הקב"ה החזיר לך מיידית!"…
(מתוך עלון בין איש לרעהו – כסלו ע"ט)