מעשה:
במהלך ביקורו של הרה"ק רבי יצחק מאיר העשיל זצ"ל אבי שושלת קופיטשניץ' בעיר בוטשאטש, נוכח הגרש"ז הורביץ זצ"ל, הרב מפאטיק, במופת גלוי שחולל הרבי. מרוב התפעלות פנה אל החסיד הישיש זצ"ל הגאון רבי יחיאל פפר זצ"ל, רב באוזריאן, שכבר היה אז זקן מופלג בן למעלה מתשעים שנה, וסיפר לו את אשר ראו עיניו.
ויען רבי יחיאל ויאמר: גם אני נוכחתי בסיפור כזה. כאשר ביקר הרבי בעיר טרונופול, מישהו בא לשאול אותו בעניין ניתוח, שהרופאים ציוו שהדבר דחוף, והרבי הורה: "שלא ינתחו ולא יחתכו והקב"ה ישלח לך רפואה". ומדבריו לא נפלה מילה ארצה, והאיש נרפא ללא צורך בניתוח.
מאז הסיפור הסתובבתי כל הזמן עם קושיה, איך פסק הרבי מלכתחילה נגד דעת הרופאים? הלכה היא שסומכים על רופאים, ואפילו על רופא גוי, כגון בנוגע לאכילה ביום הכיפורים וכו', אז הכיצד פסק הרבי נגד הרופאים?
בהזדמנות כאשר נכנסתי אל הקודש פנימה הרהבתי עוז ופרשתי בפניו את השאלה שמציקה לי מזמן, וזה מה שהשיב: "אינני מבין לגמרי מה שאלתך. הרי אם מבקשים מהקב"ה, אב הרחמים, בכוונה אמיתית ומלאה לחוס על נפש יהודי – מדוע שלא ישמע? הרי לא בקשתי אז כלל על עצמי, רק עבור נפש מישראל!"
למעשה:
תשובה פשטנית זו, סיים רבי יחיאל, הפליאה אותי יותר מכל המופתים. כי דבר שהיה מוחזק אצל כולם כ'מופת', נראה בעיניו כל כך מובן ופשוט, עד שאינו מבין איך יכול להיות שמבקשים עבור יהודי ולא ישמע לו הקב"ה (בטאון 'אוהב ישראל' תשרי תש"ס ע' י"ט, מובא ב'זכרונם לברכה').
נקודה למחשבה אודות תפילות על הזולת בימי הרחמים והסליחות…
(הרב ישראל למברגר מוסף שבת קודש שופטים תשע"ז)