לקראת המראה בטיסה מטורונטו לארצות הברית, צעד לו הרה"ח רבי ישעי' זיידנפלד שליט"א מעדנות למקום הישיבה המסומן. כדי להתיישב שם, היה עליו לבקש ממי שישב במעבר לאפשר זאת. אך הלה היה כל כך שקוע בעיתון, שכלל לא שם לב לנוכחותו. רבי ישעי' לחש 'אקסקיוזמי' אך עוד לפני שהספיק להתיישב הכריזו: "ראביי זיידנפלד!" "ראביי זיידנפלד!"
הוא הגביה את ידו כדי שהדייל יאתר אותו, והלה מסר לו כמה פרטים בקשר לאוכל הכשר שהזמין, פנה להתיישב ובעל העיתון התיק את פניו מהאותיות הקטנות ואמר לו: "אתה יודע: גם אני יהודי!"
הרב זיידנפלד: שמחתי לערוך עמו היכרות ובמהלך השיחה התעניין: "איך ניצלת מהשואה?" הסיפור התרחש לפני עשרות שנים – כשהיינו הרבה יותר קרובים לשואה. סיפרתי לו שאני הייתי ברכבת האחרונה שיצאה ממחנה כפיה לאושוויץ, אבל בדרך הגיעו הפרטיזנים ו…
ו… אז שמתי לב שהמאזין שלי מחוויר ורועד!
הוא הרים את ידו הימנית וקרא "תפסיק!" "תפסיק!" והמשיך לספר את הסיפור מהנקודה בה עצרתי. הוא תיאר כיצד הפציצו הפרטיזנים את פסי הרכבת ובכך גרמו לעצירתה – מה שהביא להצלת 10,000 יהודים. הוא דייק כל כך בפרטים, שהיה ברור שגם הוא אחד מנוסעי אותה רכבת.
כאשר סיים את דבריו שאלתי את עצמי בקול ובהתרגשות "היתכן? היתכן ששלושים שנה לאחר ההתרחשות אפגוש על מטוס – בין שמים לארץ – יהודי שניצל איתי באותה רכבת בדרך לאושוויץ?!"
ואז הוא הפתיע אותי: "לא. לא הייתי באותה רכבת!" שאלתי: "אז איך אתה מכיר את כל הפרטים?!" הוא השיב: "הייתי המפקד של פלוגת הפרטיזנים שהפציצה את הפסים!"
נו, אתה הרי עוסק בכתיבה! תתאר לי בבקשה איך הסיפור הזה צריך להמשיך?
"…ואז נפלו המציל והניצול איש על כתפי רעהו. התחבקו והתנשקו! הניצול פרץ בבכי מסעיר ושאל את המציל: "איך אני יכול להודות לך על החיים שהענקת לי במתנה?! ועל 10,000 יהודים שלא הגיעו לאושוויץ – בזכותך"!… לפני שנפרדו השניים לאחר הנחיתה, החליפו ביניהם פרטים והבטיחו להמשיך ולשמור על קשר עד יומם האחרון".
כן. כן. כך זה אולי היה אמור להמשיך… אבל אתה רוצה לשמוע איך זה המשיך באמת? אל תתאכזב אבל אף אחד לא נפל על כתפי רעהו. אף אחד גם לא בכה, מהר מאוד "העברנו נושא" וכאשר נפרדנו אפילו לא שאלנו אחד לשמו של השני! כל מה שאני יודע עליו כיום זה שהוא מתגורר בטקסס – במידה והוא עדיין לא עזב שם. ושהוא מוכר בגדי עור – במידה והוא עדיין לא יצא לפנסיה… לא החלפנו מספרי טלפון ולא כלום.
אתה יודע למה זה קרה? כי שנינו סבלנו "ממחלת הזיכרון"! שנינו היינו נפגעי אותה "פוביה" שמלווה את ניצולי השואה מיום הצלתם ועד יום הסתלקותם מן העולם. גם אם רצינו להמשיך ולשוחח פשוט לא יכולנו, זר לא יבין זאת!
הסיפור הזה לא מבטא את עומק משמעותו, ללא הרקע שקדם לו והשובל שנוצר ממנו:
באותן שנים מנהל רבי ישעי' בית ספר יהודי בעיר 'ניו אורלינס' שבמדינת לואיזיאנה בארה"ב, אחותו שמתגוררת בטורונטו מתקשרת להזמין אותו לחתונה של אחד מצאצאיה.
הרב זיידנפלד: אתה יודע מה המחשבה הראשונה שעולה לי בראש? נציג "דור שני לניצולי שואה" עומד להקים בית נאמן בישראל. אז נכון ש'מניו אורלינס' לטורונטו מפרידות שש שעות טיסה – אך שום דבר לא ימנע מאתנו מלהשתתף בשמחה הגדולה הזו. בשלב זה, רעייתי – שנולדה וגדלה בטורונטו – לא עומדת על עומק המשמעות של שמחת החתונה. היא הרי לא עברה את השואה, וגם ממני לא שמעה רבות על מאורעותיה.
החתונה התקרבה, אך היות ושניים מילדי לא חשו אז בטוב, ביקשה ממני רעייתי שאטוס לבד והיא תישאר לשמור על הילדים בבית. לפני שיצאתי לא שכחה לבקש ממני שכאשר אשוב אספר לה ולילדים את כל החוויות שעברו עלי.
בטיסת חזור התרחש הסיפור שתיארתי, אך מיד כאשר ירדתי מהמטוס נמחה מראשי המפגש המדהים והטעון עם המציל שלי.
זה נמחק מזיכרוני – כביכול מעולם לא התרחש. נכנסתי הביתה ותיארתי את כל החוויות מהטיסה לחתונה, חילקתי מתנות – אך אף מילה על "האיש מטקסס".
חלפו שנתיים והוזמנתי למסיבה בהשתתפות צוות החינוך של בית הספר שלנו בניו אורלינס. מארגן האירוע ביקש מהנוכחים לספר על חוויות יוצאות דופן שהתרחשו בחייהם. יודגש שבעירנו בקושי התגוררו ניצולי שואה – אלו העדיפו בדרך כלל להתחיל את חייהם החדשים בסביבה יותר אוהדת, כמו ניו יורק, שיקגו וכדו', שם התגוררו המוני יהודים.
נעמדתי וסיפרתי בקצרה את קורות הסבל שלי בשואה וסיימתי בתיאור אותו מפגש מפתיע בטיסה שבין קנדה לארה"ב. רוב הנוכחים דמעו כאשר שמעו את התיאורים, גם רעייתי – שנכחה שם – דמעה, אך בנוסף לכל הייתה נסערת עד עמקי נשמתה. היא פרצה בבכי ושאלה: "איך ייתכן? מדוע לא סיפרת לי את זה כאשר חזרת מהחתונה בטורונטו?! למה הסתרת את זה ממני ומהילדים?".
הסיפור הזה מצביע על המשקעים שנושאים עימם ניצולי השואה למשך כל ימי חייהם. וזה אומר שכאשר ניצולי השואה שיקמו את עצמם, כאשר הם "התחילו מבראשית", לא עשו זאת לאחר ש"ריפאו" את עצמם מטרגדיות השואה – אלא למרות הטרגדיות. "להתחיל מבראשית" זה לא למחוק את העבר, אלא זה להשאיר מקום בנפש לצד העבר. מי שחווה את השואה לעולם לא יהי' מסוגל לשכוח זאת, וכפי שסיפרתי ייתכן גם שבמשך עשרות שנים אפילו לא יהי' מסוגל לדבר על כך. אך יחד עם זאת, לצד הכאב שלעולם לא יימחק, יש להצמיח ענף חדש של חיים!
איך עושים את זה? איך המוות שרודף מהעבר והחיים כלפי העתיד משמשים בערבוביה?
אתה מחזיר אותי לאותה חתונה בה השתתפתי בטורונטו. מצאתי את עצמי באולם מואר עם עיניים דומעות משמחה ומעצב. דמעה של שמחה עבור החתן הצעיר, ודמעה של עצב עבור האבא הי"ד. דמעה של שמחה עבור הכלה המאושרת, ודמעה של עצב עבור הסבתא שגם בגיל מופלג של 95 שנה לא יכלו הנאצים לתת לה לסיים את חייה בטבעיות…
איך באמת בוכים ושמחים יחדיו?!
כניצולים לא רצינו רק להוכיח לעולם כולו שעם ישראל חי, אלא רצינו להוכיח זאת גם ל…עצמנו! כן. אנחנו חיים ונמשיך להאמין בהשם ולהקים משפחות שהולכות בדרכיו – כאילו לא הייתה שואה! אותה דמעת צער שזלגה על האבא שאיננו, היא גופא משכה אחריה את דמעת השמחה על הנכד שישנו!
עיניו של רבי ישעי' מצועפות ואני נאלץ להודות: לא נעים: אבל אני בוכה איתך!
סיפרתי את סיפור חיי בפני קבוצת צעירים. לפני שהתחלתי לדבר הגדרתי להם שהמטרה שלי "לנגוע בליבכם!" לקראת סוף ההרצאה, כאשר הדי התייפחויות עלו מכל האולם אמרתי להם: "ביקשתי לנגוע בליבכם – אבל אתם נגעתם בליבי!"…
"יהודי מלוכלך שכמוך, איך אתה מעז להתלונן על חבריך בכיתה?
רבי ישעי' נולד בעיירה ההונגרית "קרעסטיר" – שנודעה בגין הרה"ק רבי ישעי'לה זצ"ל שחי ופעל בה. בעודו זאטוט עקרה משפחתו לכפר הקטן "טיסשוי" שם למד בהמשך בביה"ס העממי. אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלו, זה כיצד חבריו הגויים מתעמרים בו וכאשר הוא ניגש למורה להתלונן עליהם הוא זוכה לתגובה המדהימה הבאה: "יהודי מלוכלך שכמוך, איך אתה מעז להתלונן על חבריך בכיתה? תתייצב לפני מהר". המורה שהיה כומר נוצרי – היכה אותו באכזריות. כאשר חזר הביתה עם אצבעות נפוחות ונוטפות דם לקח אותו אביו לשופט הכפר שפחד להתערב בנעשה.
למרות גילו הצעיר, 8 בסך הכל, נאלץ להיפרד ממשפחתו וגלה לעיירה "יסקרינו" שבישיבה המקומית למדו אחיו הגדולים. גם שם לא ניצל מחמת האנטישמים, כאשר קבוצת נערים קברה אותו פעם בתוך השלג ואך בנס יצא משם חי.
באמצע מלחמת העולם השנייה, אך עוד לפני שהיא הגיע להונגריה, שזר גוי מקומי "עלילת דם" על אביו בגין שוד מקומי של גב' קליין היהודית שהסתיים ברצח. האחרון שהתאים לו להיות הרוצח היה אביו – ששימש ככלי קודש, כמו"ץ וחזן – אך עבור האנטישמים התאימה דמותו לעלילה יותר מכל. הרוצח האמיתי, קצב מקומי, הפיץ את העלילה ובגינה נעצר אביו וסבל מעינויים משך שלושה שבועות. משהתעקש שלא להודות, ומשלא היו כל הוכחות לאשמתו, נאלצו לשחררו. אמנם, הסכנה עדיין ריחפה וסיכנה את חייו וזו הכריחה אותו להימלט על נפשו. במהלך תקופה מפחידה זו חל יום הבר מצווה של שייעל'ה הקטן – אך לא היה מי שיחגוג לו…
אולם שמחות ירושלמי,
קיץ תשע"ג.
עשרות ומאות הנאספים חגגו את שמחת בר המצווה. אך מי שהציץ לכיוון ה"מזרח" נדהם לגלות שהחתן כבר עטור בזקן לבן… הייתה זו "מסיבת הפתעה" שהכינה משפחת זיידנפלד לראש המשפחה הנערץ – במלאות לו 83 שנה. כלומר, 70 שנה לאחר הבר מצוה המקורית שלא נחגגה.
וזה גם סוג של "להתחיל מבראשית". עלילת הדם מנעה לחגוג בגיל 13? לפי תורת חייו של רבי ישעי' תמיד ניתן להשלים! להתחיל מחדש…
מידי בוקר – וליתר דיוק מידי לילה – נפרד רבי ישעי' ממיטתו הנוחה בשעה שלוש. בשעה היעודה יצעד לבית הכנסת הגדול 'בוסטון' בהר נוף, ויכשיר את המקום לשיעורי הדף היומי וכו' שיימסרו במקום – שיעורים בהם הוא מקפיד להשתתף. וגם הוא רואה סוג מסוים של "להתחיל מבראשית". ימי בחרותו חלפו עליו בתקופה בה שטפה את אירופה מערבולת ופסקו הישיבות – אך מי קבע שבגיל "שמונים פלוס" אי אפשר להיות "ישיבה בחור"?!…
הרב זיידנפלד: "לפני 70 שנה לא הכינו לי "דרשה" – אז יכולתי לדרוש בבר מצוה?… החלטתי לשזור זיכרונות לצד דברי שבח להקב"ה ולכל קרובי. את כל הדרשה אמרתי בניגון ההפטרה – אותה לא זכיתי לקרוא בשעתו בציבור…
כאשר מתבונן אדם במכות שנוחתות עליו, הוא מגלה לפתע את ה"הקדים רפואה למכה" בה נוהג הקב"ה. התבוננות זו מעניקה לאדם כוחות מחודשים "להתחיל מבראשית" למרות המכות.
הרב זיידנפלד: בדיעבד התברר שאותה עלילת דם שטפלו על אבי הי"ד הצילה את חיי רוב המשפחה. מסתבר שכל יהודי אותה עיירה קטנה בה התגוררנו נרצחו בשואה. ואנו שנמלטנו מהמקום בעקבות העלילה זכינו ברובנו בחיים! אני תמיד חושב ושואל את עצמי האם אלמלא השואה הייתי זוכה לעלות אי פעם לארץ ישראל? האם הייתי זוכה ללמד תשב"ר תורה – זכות שהתגלגלה לידי בארה"ב? והאם בכלל הייתי מוצא את "הבאשערטע שלי" (המיועדת) מרת אסתר חנה פייגע ע"ה שהתגוררה בכלל בקנדה?!
ההתבוננות הזו הוכיחה את עצמה שוב ושוב בכל המכות שהקב"ה שלח לי:
בשנות השמונים למדתי לדעת שהמשכורת שלי כמנהל בי"ס לא מספיקה להוצאות החינוך של ילדי וכו' והחלטתי להשקיע בנדל"ן. למדתי קורס מיוחד, ובתוך 6 שנים כבר היו בבעלותי 17 דירות. דמי השכירות כיסו את המשכנתאות לרכישת הדירות, ומהנותר יכולתי לחיות ברווח. הרבה מהדיירים שלי עבדו בתעשיית הנפט – שקיים בלואיזיאנה יותר אפילו מאשר בטקסס! כאשר התרחש משבר הנפט נעלמו משכירים מבלי לשלם, ואחרים אפילו לא נעלמו אלא פשוט הפסיקו לשלם.
המשכנתאות המשיכו לנשוך עד שמצאתי את עצמי מכריז על פשיטת רגל. מי שלא עבר זאת – לא יבין זאת. לקחו לנו הכל – כולל את ביתנו הפרטי. לא אשכח כיצד ביקש השופט גם את טבעת הנישואין של אשתי, אך לבסוף ריחם עלינו וויתר. המאכזב מכל היה יחסם של החברים העשירים בעיר, שפשוט היטו כתף קרה. יוצא מן הכלל היה אחד בשם דייויד הרמן שהלווה לי כסף לתקופה קצרה, ובהמשך נחלץ לעזרתי אחייני היקר שהלווה לי את מלוא הסכום "עד שירווח".
כיצד אני רואה בכך "הקדים רפואה למכה"?
ב-1989 (למניינם) עזבנו את 'ניו אורלינס', ועברנו להתגורר בברוקלין, ניו יורק, שם כבר התגוררו שניים מילדינו. הסתגלתי לתחום הנדל"ן של ניו יורק ובסייעתא דשמיא הצלחתי להחזיר את החוב הגדול לאחיין שלי. שימשתי כגבאי, חזן ובעל תוקע בבית הכנסת 'עץ חיים' והדבר העניק לי הרבה סיפוק.
בתחילת קיץ תשס"א הודיעה לי רעייתי שברצונה לעלות לארץ ישראל. כבר למחרת התקשרה לשלוחה של הסוכנות בניו יורק ואמרה שברצונה להתגורר בארץ ישראל כבר בראש השנה הקרוב. הפקידה אמרה לי שזה נשמע כהלצה מכיוון שלמשפחה רגילה אורך שנה להתארגן, ללמוד שפה בסיסית וכו'. רעייתי הודיעה לה שהיא בכל מקרה מתכוונת לעלות. אם ניתן לסייע לה בהכוונה וכו' מה טוב ואם לאו תסתדר בכוחות עצמה!
חלף יום נוסף והתקשרו אלינו מהסוכנות. הם הנחו אותנו בקשר לפרוצדורות וכשבועיים לפני ראש השנה כבר התגוררנו בירושלים עיר הקודש!
כיצד אני רואה בכך "הקדים רפואה למכה"? כמה פעמים אמרה לי רעייתי, ואני גם אמרתי לה, שאם היינו נשארים להתגורר בארה"ב אזי ללא ספק לא היו לנו כוחות נפש להתמודד עם כל המכות. דווקא עלייתנו ארצה, ופתיחת חיים חדשים בירושלים עיר הקודש, היא שהעניקה לנו את הכוחות להתמודד. וכאשר אדם מסוגל להתמודד זו הרפואה הגדולה ביותר!
רפואה היא לא רק סילוק מחלה – רפואה כוללת גם את הכוח להתמודד עמה ולצדה – כלומר "להתחיל מבראשית!"
(מתוך ראיון ל"מוסף שבת קודש" יתד נאמן תשע"ד)