נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה (במדבר לא ב-ו)
הקדוש ברוך הוא אמר למשה "נקום נקמת" – אתה בעצמך, והוא משלח אחרים? אלא על ידי שנתגדל במדין, אמר: אינו בדין שאבגוד בהם, שהם עשו לי טובת הנאה, כדאמרי אינשי בירא דשתית מינה מיא לא תשדי ביה עפרא (דעת זקנים מבעלי התוס').
מסופר, לעת זקנותו של הגאון רבי שלום אייזן זצ"ל, מחשובי מורי ההוראה בירושלים, קשתה עליו ההליכה ביותר. בשבת אחת, בה נערכה עליה לתורה לחתן בנו של מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר, בין המון האורחים שהשתתפו בשמחה, הבחין ברבי שלום אחד ממקורביו. הלה ידע כי אף על פי שדירתו של רבי שלום הינה בקרבת מקום, מכל מקום לישיש כמוהו בוודאי ארכה הדרך כשעה שלימה! והוא הציע לרבי שלום ללוותו אותו הביתה.
ואכן, כל פסיעה בגבעה התלולה עלתה לרבי שלום בקושי ובייסורים. ויהי אך נכנסו לשערי השכונה, ורבי שלום מרגיש חסר אונים, אין בכוחו להמשיך עוד. הביאו כסא מאחד הבתים הסמוכים ורבי שלום התיישב עליו לפוש קמעא. משם הובילו אותו עד לדירתו.
לתמיהת מקורביו מה ראה לטרוח כה רבות, בו בזמן שהדבר עלה לו בשארית כוחותיו? נענה רבי שלום ואמר: "מרן ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל – אבי סבו של החתן, תמך בי בשעתו, אחרי חתונתי. בזכות תמיכה זו יכולתי לפרנס את משפחתי, ועל כך חייב אני לו הכרת טובה. לא מגיע אפוא", סיים רבי שלום את דבריו, "שאטריח את עצמי לאחל ברכת מזל טוב לחתן השמחה, נינו של מרן ראש הישיבה?!"
(גיליון 'בית מדרש' מתוך 'להתענג')