הרב ישראל ליוש שליט"א
"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט א)
מה הקשר בין חובת מיעוט השמחה בחודש אב, לחובת ריבויה בחודש אדר? לכאורה אלו שני ציווים שכלל אינם קשורים זה בזה! המילה 'כשם' אומרת אפוא 'דרשני'! וכי משום ששני הציוויים עוסקים ב'שמחה', זה בריבויה וזה במיעוטה, זו סיבה לקשור אותם יחדיו?!
שמעתי על כך תירוץ נפלא. בחודש אב אנו ממעטים בשמחה, משום שבחודש זה נחרב בית המקדש. וכפי שנאמר בחז"ל, חורבן בית המקדש נגרם בגלל 'שנאת חינם'. ואילו בחודש אדר אנחנו שמחים, כי בזכות הניסים הגדולים שעשה עמנו הקב"ה ניצלנו מגזירותיהם של המן ואחשוורוש. ומבואר בספרים הק' שעם ישראל זכה לנס הגדול בזכות 'אהבת חינם', שהרי בתחילה היה פירוד ומחלוקת בעם ישראל, כפי שאמר המן לאחשוורוש 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים', ורק בעבור זה 'הצליחו' הכוחות הרעים לגזור גזרות כאלו על עם ישראל.
ומידה כנגד מידה, לנס ההצלה זכו ישראל בזכות 'אהבת חינם', כפי שאמרה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים… וצומו עלי… ובזה אבוא אל המלך…" – אם תכנוס את עם ישראל, והם יתאחדו עד כדי כך שכולם יצומו על אשה אחת, בזה אבוא אל המלך, מלך מלכי המלכים, ואצליח לבטל את הגזירה.
נמצא, אם כן, ששני הציווים עוסקים בענין אחד, 'אהבת חינם' מול 'שנאת חינם'. ולכן אומרת הגמרא: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – בגלל 'שנאת חינם', כך, בגלל המידה ההפוכה 'אהבת חינם' – נרבה בשמחה בחודש אדר.
***
'שנאת חינם' – אין הפירוש כפשוטו, לשנוא את הזולת בלא סיבה, סתם כך כי הוא לא מוצא חן בעיני. גדר 'שנאת חינם' שבעבורה חרבה ירושלים הוא, שאף אם חברך הציק לך ופגע בך או בממונך, ויש לך לכאורה סיבה טובה לשנוא אותו, זו 'שנאת חינם', כי אין אף סיבה בעולם שמתירה 'שנאה', וכל שנאת יהודי היא בחינם.
מסופר על הצדיק רבי רפאל מברשד זצ"ל שהיה מחבב מאוד כל דבר שבא מארץ ישראל. פעם שלחו לו ידידיו, יריעה מצמר של ראשית הגז מכבשים מארץ ישראל. רבי רפאל מאוד שמח עם יריעה הזו, והיות שרצה שלעולם היא תהיה על גופו, ביקש מחייט שיתפור לו ממנה טלית קטן.
החיט עשה כבקשתו, אך אבוי, כאשר גזר במרכז הבד את החור לבית הצוואר, גילה כי בטעות קיפל את הבד פעמיים, כך שנוצרו שני חורים, בשני צידי היריעה. החייט חשש מאוד מתגובתו של רבי רפאל, שכן הוא השחית את היריעה הכל כך חביבה עליו. הוא הגיש לו את הטלית בבושה, והתנצל על שאירע…
אך להפתעתו של החייט, הוא זכה לתגובה שונה מזו שציפה, 'אין זו טעות כלל, בטלית זו צריכים להיות שני חורים, האחד להכניס בו את הראש. והשני, כדי לראות האם 'רפאל' יכעס, וחלילה יפגע בחייט…'
***
גם 'אהבת חינם', פירושה אהבה ללא סיבה. לא רק כי החבר עשה לו טובה, או גרם לו הנאה כלשהיא, אלא פשוטו כמשמעו – אהבה רק בגלל שהוא 'יהודי'. אדם שייטע בליבו אהבה עיוורת לזולתו, יחוש את מצוקתו, ולעולם לא יתכבד בקלונו.
לעת זקנותו של ה'סבא מסלבודקא' הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, בגלל מצבו הבריאותי הרעוע ציוו עליו הרופאים לאכול אוכל מסוים. תלמידיו הקרובים היו מכינים עבורו את האוכל המיוחד, שעם הזמן ערב לחיכו של הסבא.
יום אחד נצרך התלמיד שהכין באופן קבוע את האוכל, להתפנות לענייניו, ולא יכול היה להכין את האוכל עבור הסבא. הוא מינה במקומו בחור אחר, חסר ניסיון, שיכין את האוכל. כשחזר, נודע לו כי האוכל שהכין המחליף לא ערב לסבא, והחליט לפצותו. הוא הכין דייסה משובחת, הוסיף בה מוצרים משובחים, והגיש לסבא. אך לתדהמתו, טעם הסבא מהדייסה המשובחת ומיד ירק את שטעם והחל לצעוק: "יש באוכל הזה סם המוות… מנסים להרעיל אותי…", ובשום אופן לא רצה לאכול יותר מהמנה. בלית ברירה הגישו לפניו אוכל אחר, שאינו מבושל.
בערב, סיפר הסבא לתלמידיו שרצו להרעיל אותו באוכל עם סם המוות… ותוך כדי דבריו אמר בהתפעלות: "הרי היתה מעורבת בדייסה הזו רעל רוחני של 'תאוות הכבוד' ו'מתכבד בקלון חברו…".
או אז הבינו הכל כי לא ענין של טעם רע היה בתבשיל, ולא סכנת מוות מרעל גשמי הפחידה את הסבא, אלא לבו הטהור והאוהב ישראל חש כי משרתו הקבוע מתנשא על מחליפו, וכי חלילה יש מישהו שעלול להיכלם מטעמו הערב של התבשיל. תבשיל כזה – טעים ככל שיהיה – לא יכנס לפיו!