לשמע הקולות והדחיפות הרים כ"ק הרבי מבעלזא זי"ע את עיניו הקדושות מן הקוויטל שאחז בידו, ושאל: "וואס איז די קולות?" (מה הקולות?). ענה לו המשמש בקודש שעמד לידו, שר' שלום פוגל ז"ל ציווה לסגור את הדלת ואיש אחד מתעקש שם ונדחף בכוח להיכנס פנימה. הרים הצדיק את ראשו, והביט אל עבר הפתח, וכראותו את האיש הנדחף בדלת, פנה אליו…

"ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת רק את בני לא תשב שמה. וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו על הדבר הזה" (כ"ד, ח'-ט')

 לימוד גדול אנו לומדים כאן מאברהם, שלא יתעקש האדם לעמוד על שלו באופן ש'ייקוב הדין את ההר' (כמובן, אין הכוונה בנוגע לשמירת התורה והמצוות, שבזה אסור להתפשר!), שהרי אברהם אבינו אף שהיה לו ענין גדול לא לקחת אשה לבנו מבנות הכנעני, מכל מקום אמר לאליעזר שאם יראה שאינו מצליח תתבטל שבועתו ובלבד שלא לגרום על ידי זה לבטל שידוך; זאת משום שביטל אברהם אבינו את עצמו לגמרי לרצון הבורא. גם אנו צריכים לצעוד בדרכי האבות, לקבל את רצון הבורא כמו שהוא ולא להתעקש כלל בשום ענין בחיים. פעמים רבות האדם מתעקש על דבר מסוים, וכאן אנו רואים שאין להתעקש (ע"פ טיב התורה).

לפנינו עובדה נפלאה בטיב ההתרחקות מהעקשנות.

כאשר היה כ"ק הרבי מבעלזא זי"ע יושב בביתו בהיכל קדשו בבעלזא שבגליציה, לפני המלחמה הקשה, היו סדרי התפילה, קבלת הקהל ועריכת השולחנות מסודרים על פי רוב; אך לאחר שעלה ארי מבבל, שבע וגדוש מכוס התרעלה הקשה ששתה עד תומה בימי הרת עולם, אחר שכל בניו ומשפחתו נכחדו על המוקד, והוא עצמו בקושי ניצל מן התופת בנסי נסים והגיע עד הנה חלוש עד מאוד – מאז נהפכו הסדרים והיה כל העת דבוק בבוראו כמלאך משרת לפני ולפנים!

זמני התפילות, עריכת השולחנות וקבלת הקהל היו בהפתעות פתאומיות. כמעט לא היה ניתן לדעת מראש מתי ייצא הרבי לתפילה או לטיש, ומתי תיפתח הדלת להתקבל בקודש פנימה. על כן התרגלו החסידים לשהות בחצר הקודש שעות רבות, והיו 'יושבים' רכונים על התורה ועל העבודה בבית מדרשו, מוכנים ומזומנים לכל עת שייצא הרבי לתפילה ולעבודה. פעמים רבות היה זה בשעות הקטנות ביותר של הלילה, כשפתאום נפתחה הדלת לתפילת מעריב, לטיש או לקבלת קהל (בשבת האחרונה לחייו עלי אדמות, יצא אל הטיש בליל שבת קודש לאחר השעה שתים בלילה!).

יום אחד הגיע מבני ברק יהודי שנצרך בדחיפות אל הרבי. הוא מיהר מאוד והיה מוכרח לשאול בעצת קדשו בטרם ייצא לדרכו, אך לדאבון לבו הדלת הייתה סגורה ומסוגרת! בפתח עמד הגבאי הנאמן והמפורסם ר' שלום פוגל ז"ל, שוקד על משמרתו נאמנה, אשר הודיע לכל שוחרי הפתח שכעת לא ניתן להיכנס אל הרבי בשום אופן ועליהם לשבת ולהמתין עד שתיפתח הדלת. בינתיים התאספו עוד ועוד אנשים שרצו להיכנס אל הקודש.

בשעה מאוחרת מאוד באמצע הלילה נפתחה דלת הקודש והרבי החל לקבל את פני הקהל. בהשקט וביראה עילאית נכנסו האנשים בזה אחר זה וניגשו עם פתקא ופדיון נפש, כל אחד ועניינו.

הסדר היה, שהכניסו חבורה שלמה של אנשים יחד אל תוך החדר, וכולם עמדו יחד רחוק מן השולחן וניגשו אחד אחד אל מקום קדשו.

מיודענו האורח מבני ברק שמח שסוף סוף החלו העניינים לזוז, וכך מצא את מקומו באמצע התור שהתקדם בזריזות אל עבר חדרו של הרבי. אך להפתעתו ואכזבתו הגדולה, בדיוק כשהגיע תורו להיכנס אל החדר ניגשו הגבאים לסגור את הדלת! מי שהיה כבר בתוך החדר ייגש עתה, ואילו שאר האנשים שבחוץ ייאלצו להמתין עד שתפתח שוב הדלת.

האורח דנן, שעמד בדיוק במפתן הדלת, לא היה מסוגל לוותר ולהמתין עוד כמה שעות… על כן המציא 'עצה' לעצמו: הוא דחף מהר את רגלו פנימה בטרם נסגרה הדלת בעדו…

הגבאי החסיד ר' שלום ניגש תיכף לבדוק מה מפריע לדלת להיסגר, והנה פוגש הוא באותו אדם שמנסה להידחף פנימה בכוח ולהתחבר עם הקבוצה שכבר בפנים… ר' שלום גער בו כדרכו בהנהגת החצר ביד רמה, וציווהו תיכף להוציא את רגלו החוצה – "מי שבפנים בפנים ומי שבחוץ בחוץ!", פסק. אבל האיש התעקש ולא הסכים לוותר. הוא הרים מעט את קולו וצעק, תוך שהוא מנסה לדחוף את הדלת. הוא טען שהוא כבר ממתין פה כמה שעות טובות, ושיניחו לו להיכנס פנימה!

לשמע הקולות והדחיפות הרים הרבי את עיניו הקדושות מן הקוויטל שאחז בידו, ושאל: "וואס איז די קולות?" (מה הם הקולות). ענה לו המשמש בקודש שעמד לידו, שר' שלום ציווה לסגור את הדלת ואיש אחד מתעקש שם ומנסה בכוח להיכנס פנימה.

הרים הצדיק את ראשו והביט אל עבר הפתח, וכראותו את האיש הנדחף בדלת פנה אליו ברכות: "איך בעהט דו זאלסט ארויס גיין!" (מבקש אני ממך לצאת החוצה).

עתה לא נותרה שום ברירה בפני האיש, הוא הוציא בהכנעה את רגלו וחזר לאחוריו והדלת נסגרה בפניו.

לא חלף זמן רב, והנה יוצא פתאום המשמש אל חדר ההמתנה ושואל אחר האיש שנדחף מקודם בדלת, וכשמצאו אמר שהרבי קורא לו ומבקש שייכנס עתה!

האיש נכנס לקודש פנימה ועמד מבולבל מעט, תוהה ואינו מבין: מה קורה פה? מתחילה דחה אותי הרבי החוצה בשתי ידיים, ועתה פתאום נקרא אני להיכנס בהזמנה אישית?

הרבי שהבין למחשבותיו והתלבטותו, אמר לו מיד: "אסביר לך! מתחילה ציוויתיך לצאת החוצה מחמת שאבי זכרונו לברכה היה אומר 'א ייד דארף נישט אויספירן'… (יהודי צריך להתרגל שלא להתעקש עד הסוף…) אך לאחר מכן קראתיך שוב לבוא פנימה משום שגם עלי מוטל נישט אויספירן…".

"א ייד דארף נישט אויספירן!"

 (מתוך הספר 'טיב המעשיות')