שמעתי מהגאון הגדול רבי חיים גריינימן זצוק"ל, שנכח בשעה שעמד מרן החזו"א זצוק"ל קודם תפילתו, ותיאר לפרטי מעשה, איך מרן החזו"א ניהל דו-שיח, כביכול, עם ידיד כלשהו, והדגים לפרטים את פגישתו עם המלך הגדול הקב"ה, כשם שמתכוננים לפגישה עם אישיות רמת דרג. ולימדנו שזוהי הדרך הראויה להכנה לתפילה, וכך הוא הכין את עצמו לתפילה, כי כשמצייר האדם את הדבר לעצמו, הרי הוא חי את הדברים, וכשיתפלל ירגיש הוא באמת, וכשירגיש האדם כן ובתמים, היאך הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יוצר הכל, תתקבל תפילתו לרצון לפניו יתברך.
מובא בחז"ל בברכות "ארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה תפילה, מעשים טובים ודרך ארץ", והדבר דורש הסבר, וכי התורה צריכה חיזוק?! הרי על קבלת התורה כתוב בחז"ל את הפסוק "ד' עוז לעמו יתן", התורה נקראת 'עוז וחוזק', תפילה גם היא נקראת בלשון חז"ל בברכות "דברים העומדים ברומו של עולם", הרי אין לנו דברים חזקים יותר מתורה ותפילה, ומהו לשון חז"ל תורה ותפילה צריכים חיזוק, היה לו לומר שהאדם צריך חיזוק ולא התורה והתפילה?!
ולבאר זאת נספר מעשה שאירע עם כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, כשישב פעם למשא ומתן עם אברך אחד, ותוך הדברים אמר לו אותו אברך- "אני מבטיח שמהיום אעשה כל מה שאני יכול"… ענה לו הרבי ואמר – "הזהר בלשונך, אתה אומר שתעשה כל מה שאתה יכול, וכי יודע אתה מה מסוגל אתה לעשות?! יש לך בכלל שמץ של מושג עד כמה כוחותיך עצומים?!", ואז הוסיף ואמר: "אספר לך, בצעירותי בהיותי אב"ד של ק"ק קלויזנבורג, הייתה לי שם ישיבה. כשאמרתי שיעור כללי בפני כל תלמידי הישיבה, היית זקוק לשיעור לכעשרה ספרים. בימים ההם הדפיסו את הספרים על נייר כבד מאוד, ואף גודלם היה גדול מאוד, כך שכל ספר שקל היטב. אני הבנתי שלקחת עמי עשרה ספרים מארון הספרים לסטנדר אין בי את הכוחות. על כן לפני השיעור הייתי נותן את רשימת הספרים לבחור, והוא הכין לי אותם על הסטנדר.
"לאחר שנים בשנות המלחמה כשהייתי במחנות הריכוז אצל הגרמנים ימ"ש, היו מניחים עלי אבנים וחפצים במשקל של שלושים וארבעים ק"ג, והייתי מטפס איתם לבניינים גבוהים, וכך במשך למעלה משתים עשרה שעות ביממה, ואז גיליתי אלו כוחות עצומים יש לי. שנים קודם לכן הבנתי שאת הגמרא והרשב"א אינני יכול לסחוב, האם באמת לא יכולתי לסוחבם?! לכן תזהר כשאתה אומר שתעשה כל שביכולתך, כי אין לך כלל השגה מהו גבול יכולתך".
לפיכך, מה שהקשינו בביאור חז"ל שארבעה דברים צריכים חיזוק, והרי האדם הוא זה שצריך חיזוק, אלא שאין הדבר כך, האדם אינו צריך חיזוק, הוא חזק מאוד ויכולתו אדירה, והראיה לכך שבדברים שהוא חפץ להשיגם רואים את תגובותיו ויכולתיו שאין להן גבול, ומדוע לתורה ותפילה אין הדברים כך? אומרים לנו חז"ל כיון שדברים אלו צריכים חיזוק אצל האדם, כלומר אילו היה יודע האדם כמה עוצמה הוא מחזיק בידו על ידי רגע של לימוד תורה, כמה השפעה הוא מוריד לעולם בכל תפילה שהוא מתפלל ומתקשר לקונו, כמה עולמות נבנים מעיסוקו במצוות, כמה שכר וברכה הוא משרה על עצמו ועל בני משפחתו והעולם כולו, אז לא היה קשה לקום לתפילה ולהתחבר אליה כראוי.
● ● ●
מעשה רב
פעם בעידנא דחדוותא סיפר הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצוק"ל: "הייתי בשדה התעופה באחת מערי אירופה, והייתה זו שעת חניה בין טיסה לטיסה. בעוד כעשר דקות היה המטוס אמור להמריא, מרבית הנוסעים היו כבר בתוך המטוס, והאחרונים שבהם עשו את ההכנות האחרונות לעלות.
"והנה הבחנתי לפתע בדמות יהודי חרדי שגם טס עמנו קודם לכן מארץ ישראל, העומד בפאתי בית הנתיבות, ומתפלל שמונה עשרה של מנחה. המחזה הזה היה כה מרגש, עד שגם אני נעמדתי והתבוננתי בו ובשלווה שנראתה על פניו בעת עמדו בתפילה. עד מהרה זיהיתי אותו כהמשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, והייתי בטוח שגם הוא יודע שעוד מעט קט המטוס ימריא לדרכו, ואם לא יסיים התפילה תתקלקלנה לו כל התוכניות ויאלץ להמתין לטיסה הבאה אם בכלל.
"אך המשגיח ממשיך לעמוד בדביקות בתפילתו, משל נמצא הוא בעולם אחר, לא בשדה תעופה אירופאי, גם כאשר נשמע קולו של הרמקול המכריז שהטיסה שלנו תצא בעוד שלוש דקות, לא נע המשגיח ולא זז ממקומו. עמדתי כמסומר למקומי, ועכשיו גם אני לא יכולתי לזוז. אמרתי לעצמי אם המשגיח עומד כאן, אשאר עמו ומה שיקרה לו יקרה לי. שלוש הדקות הללו חלפו, והמטוס היה אמור כבר להמריא, רק כעבור עשר דקות נוספות סיים המשגיח שליט"א את תפילתו, ובעוד שהמטוס כבר היה אמור להמריא, הוא כמי שנחת מהעולמות שבהם היה, הביט בשעונו והבין שאין הרבה מה להפסיד, ופנה לומר 'עלינו לשבח' בדביקות…
"דקות נוספות עברו, ואז הבחין בי המשגיח, תפסני בזרועו ושנינו צעדנו לעבר המקום בו היה אמור המטוס לעמוד. לפליאתנו המטוס עדיין עמד על מקומו כמסומר. עכשיו כבר מיהרנו שנינו לעבר כבש המטוס. טיפסנו אל הפתח, ובדיוק באותו רגע נסגרו הדלתות והמטוס יצא לעבר מסלול ההמראה".
"לפליאתי, התברר שאחד הנוסעים העיר תשומת ליבו של איש הביטחון שהיה במטוס, על תיק חשוד שהונח באחד המדפים. איש הביטחון לא רצה לטפל בתיק לבדו, והזעיק עזרה ומכשור לבדיקת החפץ החשוד, וכך עברו בדיוק אותן דקות שהמשגיח עמד בתפילתו, והמטוס יצא לדרכו.
"ליבי יצא למראה ההשגחה הפרטית המלווה את עבדי השם, וכאשר המטוס היה כבר בשחקים, נגשתי אל המשגיח ושאלתיו, האם זו היא הדרך הראויה לעמוד שמונה עשרה בשדה התעופה מבלי לשים לב אל השעה העוברת? הרי זו לא שאלה אם להתפלל או לא, אלא האם להתפלל באריכות או שמא לקצר מעט, ואולי היה לכם, אם כן, להתפלל קצת יותר מהר, והעיקר שלא להפסיד את הטיסה, שהרי אם המשגיח מאחר את הטיסה, ההפסד הוא גדול, והיה כרוך בביטול תורה?!
"המשגיח שומע את שאלתי, מחייך במאור פנים ומשיב במשפט אחד: 'ומה אעשה ידידי, אם היה לי כל כך נעים בתפילה, עד שלא הרגשתי כלל שהזמן עובר…'", סיים הגר"ש ואמר: "מי שלא ראה את פניו של המשגיח בעמדו בתפילה, לא יבין באיזו נעימות מדובר".
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא…"
(מתוך עלון שבת קודש יתד נאמן אלול תשע"ז)