מושב 'מגדים', סמוך לחיפה. על פניו נראה הבית החד-קומתי, ככל בתי המושב. מבחוץ לא נראה עליו כל סימן היכר מיוחד. השלט בקדמת החזית, שבו מופיעים שמותיהם של בעלי הבית, יצחק וק. אזולאי, מונח כאן מזה שנות דור. אבל – אם כל כך הרבה מבקרים מגיעים לכאן מדי שבוע בשנות השמיטה, אות ברור הוא שהשלט הנ"ל צופן דבר מה. אם לא בשער החיצוני, אז בחצר הפנימית, שם משתרעים להם עשרות דונמים של מטעי בננות.
המבקרים הצעירים, ומוריהם, יוצאים מכאן כשהם מוקסמים ממראה עיניהם, לאחר שזכו לשעה-שעתיים של קורת רוח אמיתית במעונו ובמטעיו של מי שמוסר את נפשו, זו הפעם המי יודע כמה על שמירת השמיטה.
ר' יצחק אזולאי מ'מגדים', אינו 'עוד' סיפור שמיטה, ולוּ בגלל העובדה שרבים רבים ממיודעיו, מגדלי הבננות, לא יכלו לעמוד בנסיון הגדול של שנת השבע. ואל תחשבו שיש לו ביזנעס אחרים, בנדל"ן, באלקטרוניקה או בכל דבר אחר, משם הוא יכול להשלים את הפער הענק שנוצר בפרנסתו. לא, בשום אופן לא. ר' יצחק הוא זן נדיר של חקלאי, שכמותו כמעט אי אפשר למצוא, שבמשך כל שנותיו עסק רק בחקלאות. וכך, גם כאשר שנת ה-90 כבר מאחוריו, עד מאה ועשרים, מתכונן האיש לקראת שנת השמיטה הבאה.
בשנת השמיטה לא מתעסק אזולאי במאומה. מבית הכנסת לבית המדרש, ובחזרה לבית המדרש. זה הוא מסלול חייו, שגם מכשיר ה"ג'י.פי.אס" המשוכלל ביותר לא ימיר אותו באף מסלול אחר… מאות התלמידים מהמוסדות החרדיים המגיעים תמיד לבקרו במהלך השמיטה, רואים לפניהם קלסתר אמיתי של חקלאי בכל רמ"ח ושס"ה שלו, שאין לו מאומה בעולמו מלבד עשיית רצון קונו.
יצחק אזולאי הוא בין החקלאים הבודדים, אם לא היחיד, שיקיים בשנה הבאה בפעם ה-7 אם לא יותר – את מצוות השמיטה. "מעולם לא עלו בליבי ספקות כלשהם, באשר לקבלת עוּלָּהּ של המצווה החשובה הזו", אומר ר' יצחק, ומספר שאביו הביא למושב רבנים ותלמידי חכמים גדולים, שיחזקו את בדקי הדת ב'מגדים'. במשך 8 שנים כיהן כאן כרב, מי שהתפרסם מאוחר יותר כהראשל"צ, הלא הוא הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, שלימים עבר מ'מגדים' ל…רמת אלחנן).
אבל את הקטע הבא בהיסטוריה של מגדל הבננות המיתולוגי ב'מגדים', לא יכירו הרבה. אזולאי אמנם התמסר לגידול הבננות, אבל בשלב מסוים הרגיש שהעיסוק בחקלאות בכלל, ובבננות בפרט, גורם לו לקשיים בשמירת השבת כהלכתה. למרות שאף פעם לא הגיע למצב של חילול שבת – חלילה, ואפילו לא עלתה כזאת בדעתו, אבל העיסוקים התכופים אילצוהו להישאר בשדות ובמטעים עד שעות אחה"צ המאוחרות של יום ששי – "עד שבבוקר בהיר אחד החלטתי לעזוב את החקלאות, ולפרוש לחלוטין מעבודת האדמה"…
איש מעשה הוא, ר' יצחק אזולאי. אמר ועשה. קם ועזב את כל שדותיו, והחכיר אותם לאנשים אחרים. תוך ימים מצא לו עבודה אחרת, ב… בית העלמין של העיר חיפה. כך חולפות עליו שנתיים, אבל מיד לאחר מכן הוא מחליט לשוב לעבודת האדמה, וזאת משתי סיבות. הראשונה שבהן, קשורה למצוות החסד והכנסת-האורחים הענפה שבני הזוג אזולאי מקיימים בביתם. לבקשתם, לא נוכל לחשוף כאן את כל הפרטים, אבל החסד היוצא מביתם במרכז המושב הוא משהו בלתי שגרתי בעליל, הן בכמות והן באיכות. משפחות במצוקה יוצאות מכאן כשהן אינן במצוקה… אלה הזקוקים לנדוניה, וכל הכרוך בכך, מוצאות בבית משפחת אזולאי את כל מה שהן צריכות. כל מה שתנסו לתאר לעצמכם, עדיין לא יענה על המציאות בשטח, העולה על כל דמיון, כשצריך לזכור שמדובר בבני זוג העוסקים בחסד כפרויקט אישי ולא כארגון רב-זרועות.
"כשנוכחנו לדעת, שבשל נטישת החקלאות יש לנו הרבה פחות כסף, ובצורה זו לא יהא באפשרותנו להמשיך בפעילות החסד, ידענו שלא נוכל להמשיך כך, ובעלי יצטרך לשוב לעבודת החקלאות", אומרת הגב' ק. אזולאי.
אבל הסיבה השנייה שהניעתם לשוב אל השדות, מרגשת הרבה יותר. "כשאינך חקלאי, אינך יכול לשמור שמיטה במיטבה", מטיל ר' יצחק את ה'פצצה' שלו לחלל מטעי הבננות. "גם אם נכון שלא מכרתי את המטעים שלי, אלא רק החכרתי אותם, אבל ידעתי שאם ברצוני להרגיש את השמיטה כדבעי, עליי להיות החקלאי בעצמי"…
הכל בסדר. אבל מה עם השבת, ש'הבריחה' אותו מהחקלאות?
אזולאי, שהבין שזו השאלה ה'מדגדגת' לנו, מקדים ומספר דבר מופלא עד מאוד. "ברור שגם אנחנו חשבנו על כך", הוא אומר, "והחלטנו אני ורעייתי להתפלל אל השי"ת ולבקש ממנו שייתן לנו רמז ברור מן שמיא מה עליי לעשות. האם להמשיך ולעבוד בבית העלמין החיפאי ולנטוש את פעילות החסד, או שמא לחזור לחקלאות כדי שנוכל להמשיך ולסייע למשפחות במצוקה".
כבר בשלב זה הם משחררים חלק קטן של מטעי הבננות מהחכרתן, ואזולאי יוצא לעבודה. הרמז נשלח להם ב…ערב שבת, היום שהיווה עבורם את הנסיון הקשה ביותר, וכמסופר לעיל.
בשעות הבוקר של יום ששי ר' יצחק שוהה בביתו, והנה הוא פונה ואומר לרעייתו: "תראי, אני יוצא עכשיו למטע, ושלא כהרגלִּי מהשנים הקודמות, בהן הייתי חוזר בשעה מאוחרת, הפעם אני מתכוון לחזור בתוך זמן קצר, כדי לא להביא את עצמי לקשיים בענין שמירת השבת. והיה, אם הקב"ה רוצה שנמשיך לעבוד בחקלאות, אולי נִּתָּקל בסימן כלשהו"…
יצחק יוצא למטע הממוקם ממש מאחורי ביתו, ועיניה של רעייתו מלַוות אותו בדרכו הקצרצרה. לא חולפות כמה שניות, וצעקות נשמעות מבין שיחי הבננות. האשה נדרכת בחרדה, אבל לפתע היא מבחינה דרך החלון שבעלה מרקד ומכרכר בכל עוז, בתוך השיחים…
כיון שהכירה אותו היטב, וידעה שלא יצא מדעתו, ממהרת אף היא אל המטע, ובעלה מנופף לה מרחוק בידיו, שתגיע… שתגיע… מהר, מהר יותר…
כשהגיעה למקום, חשבה בעלת-הבית שהיא עומדת להתעלף. סמוך ונראה לכמה מן השיחים, היו מפוזרים שטרי כסף, בתפזורת ענקית… גם כיום, 25 שנה לאחר המעשה, מצטמררות שערותיו של אזולאי, כשהוא נזכר במעשה המופלא.
בני הזוג לא מוכנים לגלות לנו מה היה סכום הכסף שהתגלגל במטע, אבל את זאת הם כן אומרים: "כיון שהמטע היה נעול על מסגר ובריח, ובמציאות לא היתה שום אפשרות כניסה אל שיחי הבננות, לא הצלחנו בשום אופן להבין למי שייך הכסף… ניסינו וניסינו לברר, ולא עלה בידינו. בשלב מסוים הבנו שהכסף נפל מאחד העובדים הזרים שעבדו במטע, בתקופת ההחכרה, ומכיון שכך לא מוטל עלינו חיוב להחזירו במצוות השבת אבידה" (אלא אם כן קיים חשש לחילול ה', חשש שנוטרל לחלוטין במקרה שלנו, כשאף אחד לא ידע על המציאה).
סיבה נוספת שלא להכריז ולהשיב את האבידה, היתה התפזורת הגדולה של שטרות הכסף, מה שהיה אמור להביא את הבעלים להתייאש מאבידתו. אזולאי לא רצה להשתמש בכסף, אבל לאחר שעבר זמן ממושך ואיש לא בא לתובעו, קיבל לכך היתר.
כך או כך, לא היה לו סימן מובהק יותר מזה, שבשמים מעוניינים שיחזור לעבודתו כחקלאי, ו'מבטיחים' לו פרנסה טובה, גם אם לא יעבוד עד השעות המאוחרות שלפני שבת. יצחק קיבל על עצמו לעשות כך, ומני אז חזר לפעילות מליאה בשדות ובמטעים.
(מתוך מאמר ב'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן, בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)