לצערנו, כל אירוע שמעורב בו אדם חובש כיפה, מעלה את רמת ההסתה וההשמצות נגד החרדים. הסברתי פעם לציבור החילוני, שלומדי התורה, בזכות התורה יש ללומדיה כוח עצום על טבעי. יעקב אבינו יכול היה להרים באצבע קטנה אבן גדולה וכבדה שהיתה מונחת על פי הבאר, ממש כאילו הרים פקק מכסה צלוחית

ב.ג. ראש ממשלת הרשעה, חרת על דגלו שעד שנת תשל"ו לא ישאר אף יהודי שומר מצוות אחד בכל גבולות ארץ ישראל! "אם תמצאו שומר מצוות אחד, תמצאו אותו רק במוזיאון" כך אמר. במציאות הכניסו אותו ל'מוזיאון תת קרקעי', ואילו עולם התורה פורח ומתפתח נגד כל הסיכויים.

מלחמת יון לא היתה מלחמה פיזית נגד הגוף. הם בקשו לקחת מאיתנו את הקדוש והיקר לנו מכל – את האמונה באלוקינו ואת התורה שהיא חיינו.

כאז גם היום, מנסים רשעי ישראל לגזול מאחיהם היהודים את האמונה בה' ואת המסורת היקרה של שמירת המצוות.

פעם נכנסתי למשטרת רמת גן  בערב יום העצמאות, ישבו שם כמה קצינים ממוצא עיראקי כבני חמישים וקידמו אותי בברכת 'חג שמח'…

זכרתי את המעברות שבהן שוכנו עולי עיראק בהגיעם לארץ, ולא הבנתי: על מה השמחה? האם המדינה היטיבה עמכם במשהו? באתם מבתים יפים ומסודרים, ופה הכניסו אתכם למעברות ושיכנו אתכם בפחונים עם גג אזבסט. ישנתם שם על מיטות קטנות עם מזרני קש ושמיכות של הסוכנות שנתפרו משיריים של בגדים.

"אמנם" – כך אמרתי להם – "אף אחד מכם לא נשאר במעברה, כולכם היום מסודרים, יש לכם דירות, וגם עבודה, אבל היכן המורשת שהיתה לכם? כבוד לזקנים, כבוד לערכים של הדת, כל מה שהעיראקים הביאו איתם מארצם, מורשת של אלף שנה מבבל! את כל זה גזלו מכם תוך מספר שנים!".

הקצינים פרצו בבכי, הם פתאום קלטו מה עשו להם, מה ב.ג וחבר מרעיו עשו לעולים במטרה להשמיד את הנשמות היהודיות שלהם. להשכיח מהם את התורה ולהעבירם על דתם!

כמה נורא שיהודים מתנהגים כמו היוונים ועושים כל שביכולתם כדי להילחם בתורה, אבל בכל דור קמו החרדים לדבר ה' ולחמו את מלחמת ה'. הרדיפות היו רבות, אבל תמיד אנחנו ניצחנו. אין לזה הסבר טבעי, כי ברוב המקרים היינו מעטים מול רבים וחלשים מול גיבורים, אבל בסופו של דבר לא רק ששרדנו, אלא זכינו לראות בישועה שצמחה בזכות מסירות נפשם של יראי ה'.

בשנת תשי"ג התעורר צורך דחוף לדאוג לבנות ישראל למסגרת מתאימה. שלושה אברכים שהמצב נגע ללבם נפגשו והחליטו להקים את סמינר "אור החיים". היו אלה אחי הרב צבי שכטר, הרב משה פרדו זצ"ל, ויבדלחט"א רבי אליעזר בן דוד. הסמינר נפתח עם שלוש בנות בדירה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, וכעבור מספר שנים מנה הסמינר כשמונה מאות בנות!

בתקופה מסוימת, מחוסר מבנה ראוי, למדו הבנות בשעות אחר הצהרים בכתות הסמינר של הרב וולף. הדבר הביא תועלת גדולה למורות ולנשים העובדות בשעות הבוקר, שהעסיקו את תלמידות 'אור החיים' כמטפלות לילדיהן.

כך נוצר מצב שהבנות שהגיעו מבתים הרחוקים מתורה היו בנות בית אצל משפחות של בני תורה בבני ברק, ובהגיען לפרקן דאגו להן המשפחות לחתן ולהוצאות החתונה. אני בעצמי זכיתי לחתן שבע בנות כאלה, וכמוני עשו מאות אברכים! כך זכו אותן בנות ישראל כשרות לגדול במקום של תורה ולהינשא לבחורי ישיבה, שרבים מהם הנם כיום תלמידי חכמים גדולים, רבנים וראשי ישיבות!

כמה נפלא לראות כיצד מגלגל הקב"ה, שאלפי בתים של תורה יבנו בזכות כמה בודדים שהחליטו להציל את הבנות ובזכות מסירות נפשם של האברכים!

כך לימד אותנו מרן ה"חזון איש" זצ"ל: חושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור. כאשר הבית חשוך מדליקים נר אחד, וכבר החושך בורח, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. וכשמדליקים הרבה נרות מתקבל אור גדול, ואור התורה הגדול שמאיר היום הוא תוצאה של מעשיהם של אלה שנגשו להדליק את האור מתוך תחושת ערבות לכל יהודי.

באחת השנים יצא חוק חדש: בית הספר היסודי מסתיים בכתה ו', לא בכתה ח', ולאחר מכן עוברים התלמידים ל'חטיבת ביניים'. היה חשש גדול שתלמידים מבתי הספר הכלליים כבר לא יגיעו כלל לישיבות הקדושות, ונעשו נסיונות לבטל את החוק.

אז עדין לא ידעו שבגזרה זו הכין הקב"ה ישועה, ודוקא כך התגלגלה הצלתם של בני נוער רבים. באותן שנים היה מקובל שההורים הולכים עם ילדיהם הגדולים 'לבלות', ובדרך כלל לא לקחו ילדים מתחת כתה ז'.

כאשר הוקמו חטיבות הביניים בבתי הספר הכלליים, קם רעיון חדש על ידי רבנים ועסקנים חרדים ונפתחו ה'מתיבתות'. הן נועדו לנערים שלא למדו בתלמודי תורה ושאפו ללמוד בישיבה, כאשר כבר בכתה ז' נסעו הנערים ללמוד ב'מתיבתא', ששילבה גם פנימיה, המשיכו שם שלוש שנים, ומשם נכנסו לישיבה קדושה המתאימה לרמתם. למעשה, המתכונת הזו, שלכאורה נכפתה על הנערים בעטיו של החוק החדש, הביאה להצלת בני הנוער שיצאו מהבית ומהשכונה החילונית בגיל צעיר יותר מבעבר, ובזכות זה הגיעו לישיבות, וגדלו לבני תורה יראי ה'.

כל זה בזכות כמה יחידים שנטלו על שכמם לדאוג לבני הנוער שיכולו ללמוד תורה למרות גזירותיה של הממשלה, והקדוש ברוך הוא הראה להם שאפילו הגזרה היתה מתוכננת לטובה.

עולם התורה ימשיך לנצח!

הציבור החרדי סובל מרדיפות וגזרות חדשים לבקרים. לצערנו, כל אירוע שמעורב בו אדם חובש כיפה, מעלה את רמת ההסתה וההשמצות נגד החרדים.

הסברתי פעם לציבור החילוני, שלומדי התורה אינם חלשים כפי שהם נראים, אלא בזכות התורה יש ללומדיה כוח עצום על טבעי. יעקב אבינו יכול היה להרים באצבע קטנה אבן גדולה וכבדה שהיתה מונחת על פי הבאר, ממש כאילו הרים פקק המכסה צלוחית.

המדרש מתאר את גבורתו של יהודי בנו של יעקב אבינו ומספר, שבשעה שיוסף ביקש לאסור את בנימין בתואנה שגנב את גביע המלך, כעס יהודה מאד ואיים להרוג את כל יושבי הארמון, מיוסף ועד פרעה. אומר על כך התרגום ירושלמי (בראשית מ"ד, י"ט): רמז יוסף למנשה בכורו ובעט ברגלו בקרקע, וכל הארמון הזדעזע. ומה היתה תגובתו של יהודה? הוא אמר: אילולא היה הוא מבית אבא, לא היה יכול לעשות כן. בעיטה כזו שייכת לבית אבינו יעקב.

על אף שהמצרים השקיעו בכושר ובספורט, ידע יהודה שאם יש אחד עם הכוחות האלו – הוא חייב להיות נכד של יעקב. הכוחות שיש למשפחת יעקב אין לאף אחד!

אלא מה? יעקב לא השתמש בכל הכוחות הללו כיון ש"הקול קול יעקב והידים ידי עשו". אין כוחנו אלא בפינו, ורק בשעת הצורך השתמשו יעקב ובניו בכוח פיזי, בכפוף לציווי התורה.

בכל הזדמנות הופכים חובשי המגבעות ללעג וקלס ולמטרה לחיצי מילותיהם, אך ככל שהם לועגים לנו – כך הקב"ה שם אותם ללעג ושחוק… ממש כפי שאמר ה' לפרעה: אתם אומרים 'פן ירבה' ואני אומר 'כן ירבה' (רש"י שמות א', י"ב).

ירושלים עיר הקודש הפכה להיות עיר הבירה והתפתחה לכרך סואן, אך השכונות החרדיות גם הן גדלו והתפתחו. או אז חששה הממשלה שהחרדים ימלאו את ירושלים ויהוו בה רוב, וחשה בצורך לפתות את החרדים לעזוב את ירושלים.

מה עשתה? הקצתה שטחים הרריים בין כפרים ערביים והבטיחה לחרדים שאם יבנו שם בתים ויבואו לגור בהם יקבלו 'הלוואת מקום' והטבות שונות.

לא בטוח שהם התכוונו לטובת הציבור החרדי, יתכן שרק חיפשו את תועלתם האישית, אבל הם ודאי לא דמיינו את מה שהתפתח במקומות אלה: בסמוך לחרבתא הערבית, הוקמו קרית ספר, ברכפלד, בגוש עציון נבנתה העיר ביתר עילית, עמנואל הוקמה בשומרון, וישובים נוספים פרחו ברחבי הארץ, בהם מתנהל אורח חיים על פי התורה.

הם חשבו שאנו החרדים לא נצליח לייסד ערים ולפתח בהן מסחר וכלכלה. והנה למרבה הפלא מודיעין עילית, עיר מלאה אברכי כוללים, שכידוע אינם משלמים ארנונה גבוהה, העיריה ברוך ה' אינה בגרעון, והעיר מספקת מקורות פרנסה מגוונים לאלפי נשות אברכים. כיצד זה קורה. כי העיר מתנהלת על פי דעת תורה!

החילונים מתקשים להאמין שהחרדים בנו ערים יפות, מתוכננות ומרווחות, בהן עומדים על תילם בתי כנסת וישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר לאין מספר, כן ירבו. הם חשבו לפגוע בהתפתחות של עולם התורה אבל הקב"ה חשבה לטובה, היתה זו תכנית אלוקית במטרה להפריח שממה רוחנית באזורים נוספים.

מי גר בארץ ולא שמע על 'עזר מציון', על 'הצלה' או על ארגון 'זק"א'? מי לא נעזר על ידיהם או קיבל סיוע מ'יד שרה' או 'עזרה למרפא'? מי הקים את המפעלים העצומים האלה שמסייעים לכל יהודי באשר הוא, חובש כיפה ושאינו? מאחורי הארגונים השונים עומדים יהודים חרדים שאהבת ישראל פועמת בהם, והם חושבים תמיד כיצד להיטיב עם בניו של הקב"ה, בכל מקום ומכל מגזר.

זוהי מלחמת החשמונאים של דורנו, מלחמת האור בחושך, ובה אנחנו מנצחים, לא במקלות אלא בהצתת האור לאחינו התועים!

('אריה שאג' – חנוכה)