"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות" (ל"א, י"ד)
וכי הימים מתים?! מה פשר המילים "הן קרבו ימיך למות"?
קושיה זו הקשה במדרש תנחומא (סוף וזאת הברכה) על פסוק זה, "אמר ר' שמואל בר נחמני, וכי ימים הם מתים?".
ומתרץ המדרש תירוץ יסודי ונפלא עד מאוד! ואלו דבריו: "אלא אלו הצדיקים, אף על פי שהם מתים, ימיהם בטלים מן העולם אבל הם עצמם קיימים, שנאמר באיוב (יב) 'אשר בידו נפש כל חי' וכי נפשותיהן של חיים הן מסורין בידו והמתים אינם מסורין בידו? אלא אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרואים חיים וכו' אבל הרשעים אפילו בחייהם קרואים מתים וכו' ומדוע? אלא שרשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך 'יוצר אור', שוקעת ואינו מברך 'מעריב ערבים', אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים שרואים וששומעים, ולא בחייהן בלבד אלא אפילו במיתתן מברכין ומודים לפני הקב"ה שנאמר (תהילים קמט) 'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם'".
גדר חדש בהגדרת 'חי' ו'מת' מצינו בדברי המדרש האלו, מאיר לנו בספר 'זכרון מאיר'. המובן הרגיל והמקובל שהאדם הנושם אוכל ושותה נקרא חי וזה שאין לו כל אלו הרי הוא מת, אבל במדרש כתוב שמי שמברך ומודה לה' על כל דבר הרי הוא חי ומי שלא עושה כן הרי הוא מת!
והביאור בזה, כי הזהיר בברכות וחי בהתבוננות ובעקביות כסדר בלי הפסק, הוא 'חי' באמונת הבורא יתברך והוא מגיע לבסוף להכרה עליונה שיכיר וירגיש כי לא הטבע הוא המכריע אלא הכל מאת ה', עד כדי כך שיחוש בלבו שמי שאמר לשמן וידלק הוא יאמר לחומץ וידלק כי מה לי כך או מה לי כך, הלוא הכל נהיה אך ורק בדברו יתברך, ומלבד זאת הרי אדם כזה זוכה 'לחיים', אדם זה זוכה ואינו נתון לשליטת כוחות הטבע כלל, וכמו שהביא בנפש החיים (ש"ג פי"ב) כסגולה נפלאה לקבוע בלבו כי ה' הוא האלוקים האמתי ואין עוד מלבדו שום כוח בעולם, וממילא לא יוכלו כל הכוחות שבעולם לפעול לו שום דבר רע.
אבל מי שמהלך בעולם ללא התבוננות כלל בגדלות הבורא, הוא רואה שמש זורחת ואינו מודה ומברך, רואה שמש שוקעת ואינו מתלהב, הרי הוא כ'מת', ימיו בעולם 'מתים' ולא יגיע לשום מדרגה רוחנית.
סיפר מרן הגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א: אחד מגדוליה וחשוביה של העיר תוניס שבספרד הלך עם שניים מתלמידיו, לפתע הגיע למולם שודד ערבי גיבור וחזק, כשהוא חוסם את דרכם ומאיים בכל תוקף לרצוח את הרב. התלמידים ניסו לשדלו ולדבר על לבו שיסיר מחשבתו הרעה, אך הוא בשלו רוצה הוא בכל מחיר לרצוח את הרב, ואם יפריעו לו התלמידים בדרכו יהרוג גם אותם.
הרב שראה כי כלתה אליו הרעה, הפציר בתלמידיו להתרחק. בלב דואב ועיניים דומעות התרחקו התלמידים, והשודד הסכים לתת שהות לרב לבקש את בקשתו האחרונה קודם המוות. ביקש הרב להגיש לו כוס מים, ומיד בהתלהבות קודש החל לברך בקול צלול ומשתפך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" ועד אשר כילה הרב לשתות מן המים התרחש נס, ופתאום עבר במקום שייח' ערבי מכובד. משראה את הערבי כשהוא מתכונן למעשהו השפל, זעק לעברו: "את כל היהודים בידך להרוג אך את רבם השאר בחיים!". מששמע זאת הערבי שחרר מיד את הרב וקם לחפש את שני התלמידים שבין כך ובין כך נשאו רגליהם וברחו.
אחר שנפגשו התלמידים עם רבם שאלוהו על מה ולמה ביקש כבקשה אחרונה כוס מים, נענה הרב ואמר: "כלום סבורים אתם שלכוס מים גרידא הייתי זקוק? בוודאי שלא! אלא זקוק הייתי לברך עוד פעם אחת ברכת שהכל כדי להחדיר בלבבי כי איו עוד מלבדו והכל נהיה ונעשה בדברו, וכדברי ה'נפש החיים' בסגולתו הנפלאה. והנה אז התרחש הנס הגדול, ונפדיתי ממות לחיים. כוח הברכה יש בו את מעלת ההתבוננות בכוחו של בורא עולם שאין בלתו, האדם המברך ומתבונן הרי הוא חי את חייו ברוממות וגם זוכה למעשה בחיים בכך שאין שליטה לכוחות הטבע עליו, הוא ה'חי' המסתובב בעולם!".
נביא מעשה מופלא נוסף בענין זה (הובא בספר 'נוטרי אמן'): "בזמן מלחמת העולם השניה", מספר ר' שלמה יהודה בנט בנדיקט, "שהינו בבונקר כמה יהודים רועדים פוחדים וחרדים מאימת הגרמנים ימ"ש בעיר בודפשט המשתרעת למרגלות גבול צ'כוסלובקיה. אותה עת היה בדעתנו לעבור את גבול צ'כוסלובקיה אשר בה היה המצב קל יותר וממנה לעבור לווינה בתפילה ובתקוה שמשם נזכה להגיע ברבות הימים לארץ אבותינו ארץ ישראל.
"אך דא עקא שהביצוע המעשי לא היה פשוט כלל ועיקר, כיון שהמעבר בין גבול הונגריה לצ'כוסלובקיה חסום היה בפני יהודים. אי לכך שכרנו גוי תמורת כסף מלא כדי שיבריח אותנו דרך יערות אל מעבר לגבול ההונגרי, וציפינו ציפיה דרוכה להגשמת חלומותינו. אותו גוי שהיה אוהב בצע ורע לב, הביאנו לתוככי היער ובלא אומר ודברים עזבנו לנפשנו באמצע יער עבות וברח.
"שהינו שם ביער יום ואף יומיים ובאין מים החל הצמאון לתת את אותותיו. מיותר לציין, כי באר לא היתה בסביבה והלכנו לתור אחר מעט מים, והנה תוך כדי הליכה נגלתה לעיניי שלולית מים שנקוותה ממימי גשמים ורפש. גודל הצמאון גבר על הבחילה מהמים המעופשים, ובאותו רגע עלו במחשבתי דברי הגמרא 'השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו', ואז בכוונה עצומה בירכתי 'שהכל נהיה בדברו' בכוונה עצומה שהכל בידו.
"בין הפליטים, שכללו אותי ואת אשתי ובתי בת הארבע, היתה משפחה נוספת ולה תינוקת כבת חצי שנה. באותה עת החלה התינוקת בוכה בכיות רמות בלא יכולת להרגיעה, גם בעזרת דברי מתיקה כל שהם, דבר שהגביר את קצב פעימות הלב ואת החשש מפני הבאות שמא ישמעו אותה שומרי הגבול ויתפסונו בקלקלתנו. לפתע שמענו קול מתקרב והולך הקורא לעברנו 'האם יש כאן תינוקת בוכה', ענינו בחיוב, כשאנו מתוחים וחרדה אופפת כל אחד מאתנו, ואותו קול הלך וקרב עד אשר זיהינו גוי המתקרב אלינו ובאמתחתו חלב עבור התינוקת הבוכה. כיון שכך ראינו בזה אות משמים, ותמורת סכום כסף הגון שידלנו אותו ללכת לעיירה הקרובה לכתובת אותה הכרנו למסור שעדיין אנו בעובי היער ואת הגבול לא עברנו. אותו הגוי הלך בשליחותנו ותיכף ומיד הגיע מישהו שהעבירנו את הגבול ועזר לנו בכל דבר.
"ולי נשאר חרוט בזכרוני וצרוב בלבי אותה ברכה מעומק הלב על גדות השלולית עם המים המעופשים, 'שהכל ניהיה בדברו'! היינו כבר על סף ייאוש ודכדוך נורא, והנה הברכה החייתה את אמונתנו וחיותנו, ואף מכוחה ברחמיו המרובים הגיעו לנו חיים ממש בנס שלא כדרך הטבע".