"וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (כ"א י"ט)
..עלינו לדעת, כי גם כאשר הוכרע כי עלינו לעשות השתדלות בכדי להיחלץ ממצב אליו נקלענו – חובת ההשתדלות אינה מחייבת אותנו להצליח… היא מחייבת אותנו לעשות את שלנו, ומאחר שעשינו את המוטל עלינו – הרי שבכך סרה לחלוטין האחריות מעל כתפינו, ועלינו להותיר לבורא העולם להשלים את המלאכה ולהושיענו ברחמיו…
רבינו נוהג היה לספר על הגר"ח מוולאז'ין, שכאשר נאלץ פעם לברוח בבהילות בשעת מלחמה – התבטא ואמר:
"הן אמנם חייבים אנו לברוח – משום שזוהי חובת ההשתדלות המוטלת עלינו בשעה אשר כזו, אולם עלינו לזכור, כי הכל כבר כתוב וחתום מראש! אפילו המרכבה שאנו נוסעים בה המושב שאנו יושבים עליו – נקבע מלמעלה מראש, ואפילו השתדלותנו עצמה – נגזרה על ידי הקדוש ברוך הוא צופה כל הדורות מראש!".
ללמדך, כי אמנם ההשתדלות מחוייבת, אמנם אנו נדרשים לעשות כל שביכולתנו בכדי להינצל מכל צרה, אולם עלינו לזכור כי לא ההשתדלות היא המועילה… ההשתדלות אינה אלא בבחינת 'חובה' המוטלת עלינו – על אף שהכל כבר נקבע ממרומים, ומשעה שיצאנו ידי חובת השתדלותנו – שוב אין אנו מחוייבים לעשות מאומה, ואף לא תהיה למעשינו כל השפעה ממשית!
על מי נאמר 'ורפא ירפא'?
וכאן מן הראוי להתייחס לנקודה נוספת, נקודה אשר היא אמנם ספציפית לענייני רפואה – אך דומה כי גם ממנה יכולים אנו ללמוד על כללי חובת גדרי ההשתדלות.
במצבים רבים של חולי, עומדים החולים עצמם או בני משפחותיהם בפני התלבטות קשה: מחד – הרפואה היום מתקדמת יותר מאי-פעם, ויש בידה להעניק מענה למצבים רבים ומגוונים בסייעתא דשמיא, אולם מאידך – במקרים רבים בהם קצרה יד הרפואה מלהושיע הגיעה הישועה דוקא באמצעות טיפולים אלטרנטיביים כאלו ואחרים, כגון טבעונות או הומאופטיה וכיוצ"ב.
בנושא זה, דעתו הברורה של רבינו היתה, כי יש להעדיף באופן חד משמעי את הטיפול הקונבנציונלי, כל עוד סבורים הרופאים כי ביכולתם להועיל. במקום בו ניתן לשלב טיפול אלטרנטיבי במקביל לטיפול הקונבנציונלי – מה טוב, אולם במקום בו שתי צורות הטיפול עומדות בסתירה זו לזו – הרי שהרפואה המקובלת היא העדיפה, ועליה נאמר 'ורפא ירפא' – כפי שדרשו חז"ל הקדושים (ברכות ס', ע"א): "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא".
ואמנם הרב רפאל וואלף מספר כי בהזדמנות, כאשר הגיעו מקורביו של תלמיד חכם מסויים, אשר נחלה והיה עליו לבחור בין שתי צורות הטיפול, הקונבנציונלית והאלטרנטיבית – שלח אותם רבינו אל הסטייפלער זצ"ל בכדי לשמוע את חוות דעתו. מאחר והסטייפלער סירב להידרש לשאלה, חזרו אותם מקורבים אל רבינו אשר נענה ואמר: "אם הוא אינו עונה לכם – אני אענה לכם!", וכך השיב:
"מה לדעתכם יהיה הדין, אילו הרופא הקונבנציונלי יורה לחולה לאכול ביום הכיפורים – ואילו הרופא האלטרנטיבי יורה לו להיפך? למי עליו לשמוע? או במקרה אחר: מה יהיה הדין אם הרופא הקונבנציונלי יורה לחולה לנסוע בשבת לבית החולים, ואילו הרופא האלטרנטיבי יטען שאין בכך צורך, דעתו של מי המכרעת?
"ובכן, דעתי היא שאין בכך כל ספק. ברור שיש לשמוע בקולו של הרופא הקונבנציונלי, אפילו לגבי אכילה ביוה"כ או עשיית מלאכה בשבת, שכן מה שנאמר בתורה 'ורפא ירפא' – מתייחס אל הרפואה המקובלת, אשר העוסק בה נחשב ל'רופא' שניתנה לו רשות לרפא!
מעתה, אם באשר להלכה למעשה נוקטים אנו כי ישנה עדיפות לרפואה הקונבנציונלית – ברור שיש להכריע כך גם באשר לשאלת ההעדפה בין שתי צורות הטיפול, ולבחור בזו המקובלת אשר היא הקובעת לדיני התורה, ובה ניתן לקיים את חובת ההשתדלות באופן הנכון ביותר!". – סיים רבינו.
ועל פי דרכנו למדנו, כי חובת ההשתדלות כפופה לגדרי ההלכה הצרופה. כאשר אנו עוסקים ב'השתדלות', ובאפשרותנו לבחור באחת משתי דרכים להשגת מטרתנו – עלינו לבחון כיצד מורה דעת התורה לבחור, ועל פיה ישק כל דבר!
משהו תשאיר לקדוש ברוך הוא!
הנה כי כן, המסקנה ברורה: גם כאשר אנו מגיעים למסקנה כי עלינו לעשות השתדלות כזו או אחרת, עלינו לזכור בכל עת כי אנו איננו אלא עושים את שלנו, בעוד לאמיתו של דבר הדברים אינם תלויים כלל בידינו אלא בידי שמים…
לפיכך, עלינו להגביל את מידת השתדלותנו עד כמה שידינו משגת, ומשם ואילך – להותיר את הדברים בידו של מי שמנהיג את העולם כולו…
כך מספר ראש כולל חשוב, כי בתקופה מסויימת בנה תכנית כלכלית מסודרת עבור הכולל, תכנית אשר נראתה על פניה מושלמת – להוציא נקודה אחת אשר טרם נמצא לה פתרון. את תמונת המצב המלאה – שטח אותו תלמיד חכם בפני רבינו, כאשר הוא מבקש לשמוע עצה מפיו, עצה אשר תאפשר לו למצוא פתרון לבעיה האחרונה שעדיין הטרידה את מנוחתו.
אלא שלהפתעתו של אותו ראש כולל, לא זו בלבד שרבינו לא הציג בפניו פתרון לבעייתו, אלא שהוא אף הבהיר כי לדעתו אין צורך לחפש פתרון שכזה… "צריך להשאיר משהו בשביל הקדוש ברוך הוא! לא את הכל צריך לתכנן מראש!" – התבטא רבינו באותה הזדמנות, וראש הכולל זכה לקבל שיעור חי באמונה…
כי אכן, את זאת צריך האדם המאמין לזכור היטב: הן אמנם הוטלה עלינו חובת השתדלות, הן אמנם צריכים אנו לעשות כל שביכולתנו עד היכן שידנו משגת, אולם מכאן ואילך – עלינו להותיר את הכל בידיו של הקדוש ברוך הוא, לתלות בו עיניים מייחלות, ולהבין כי את התוצאות הסופיות – רק הוא קובע כאשר השתדלותנו אינה משפיעה עליהן לטוב או לרע.
כשאדם עושה את שלו – מהשמים מסייעים!
ואין הדברים אמורים דווקא באשר להשתדלות מעשית, אשר מטרתה הינה להציל אותנו בפועל. הדברים אמורים בכל צד של השתדלות שהוא, כאשר במידה והאדם עושה את המוטל עליו – יכול הוא להיות סמוך ובטוח כי מן השמים ישלימו את אשר אין לאל ידו לעשות.
כך למשל אמר רבינו בהזדמנויות רבות, כי כאשר האדם אינו יודע כיצד עליו לנהוג, הוא עשה כל שביכולתו בכדי להחליט את ההחלטה הנכונה – אזי מן השמים מסייעים אותו להחליט כראוי ומכוונים אותו אל המעשה אשר נכון לעשותו, כאשר דוגמה לדבר הוא מביא ממעשה שהיה עמו, וכך היה:
בתחילת מלחמת העולם השניה, נמלטו כמה ישיבות על תלמידיהן לוילנא, שהיתה בשלטון 'ליטא'. אכן, בהמשך – כבשו הרוסים את העיר, מצב אשר העמיד את רבינו, שהיה בין הבורחים – בפני התלבטות לא פשוטה:
מצד אחד – סבר רבינו כי מוטב שימשיך במסעו אל עבר ארץ ישראל, אשר רחוקה היא ממקום הסכנה, ובכלל זאת הסכנה הרוחנית שהיתה כרוכה בשהות תחת השלטון הרוסי הקומוניסטי ששאף להשמיד כל דבר שריח של יהדות נודף ממנו.
אולם מאידך – בקלעצק הותיר מרן הגר"א קוטלר את הישיבה על שמו של רבינו, כך שמובטח היה לו מקום בו יוכל להרביץ תורה לעדים אם יחזור, בעוד בארץ – ברור היה מראש כי פרנסה אינה מזומנת לו, ואף לא אפשרות להרבצת תורה. כמו כן, רעייתו של רבינו, – נותרה ב'קלעצק' שם שימשה כ'רוקחת', עובדה אשר הטילה על כתפיה אחריות כבדה אשר בהחלט היה מקום להביאה בחשבון בנוגע לכל החלטה שתתקבל.
וכאן, הן אמנם בתחילה יעץ הגאון רבי חיים עוזר לרבינו כי יחזור ל'קלעצק' ולהישאר בישיבה, תוך שהוא מבהיר כי לדעתו הרוסים אינם גרועים בתקופה זו כבעבר- וניתן לשרוד תחת שלטונם בדרך זו או אחרת, אולם דעתו של רבינו לא היתה שלמה עם הכרעה זו, ולפיכך החליט לדחות את ההחלטה לרגע האחרון.
אלא שבסופו של דבר, כמו תמיד, הגיע הרגע האחרון בו היה על רבינו להכריע באופן ברוך לכאן – או לשם. היה זה ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת 'לך-לך', כאשר עשה רבינו את דרכו אל סניף הדואר בכדי לשלוח מברק לרעייתו, ובו להודיע לה את החלטתו הסופית: האם הוא שב אליה – לקלעצק, או שמא עליה לצאת לדרכה אל עבר 'וילנא' – ממנה ימשיכו שניהם יחדיו אל ארץ ישראל.
דא עקא, שההחלטה הסופית – עדיין לא התגבשה בדעתו של רבינו, ולפיכך הוא החליט ליטול עמו שני פתקים, ובהם נוסחים אפשריים של מברקים. הנוסח הראשון – מתאים למצב בו יחליט לחזור לקלעצק, ואילו הנוסח השני – מתאים למצב בו יחליט להמשיך אל עבר ישראל. בדעתו של רבינו היה להמשיך ולשקול את שני הצדדים גם בעת שעומד הוא בתור למשלוח המברק, ולהחליט ברגע הארון ממש…
ושוב, הגיע הרגע האחרון… רבינו עמד מול הפקיד הנכרי, ועודנו מתלבט… לרגע הוא נוטה לכאן – וברגע הבא הוא כבר נוטה להיפך… רבינו חש כי הוא עצמו אינו מסוגל לקבל החלטה כה כבדת משקל, ומשהגיע לידי הכרה זו – אמנם סייעוהו מן השמים…
שכן לפתע פתאום קם ממקומו הפקיד – אשר התרגז על העיכוב שנגרם בשל התלבטותו של רבינו, חטף מידו את אחד משני המברקים, החתים אותו בחותמת הדואר, ומסרו מיד למשלוח… רבינו, אשר היה המום לגמרי – ניסה להתווכח עם הפקיד הגוי, אולם ללא הועיל. "אינך יכול לעכב את כל התור!" – צעק הלה, ועבר לטפל בלקוח הבא בתור…
כעת הבין רבינו, כין מן השמים סייעו בידו לקבל החלטה הוא פתח את המברק שנותר בידו, והתברר לו כי המכתב ששוגר הינו זה שהורה לרבנית לארוז את מטלטליה ולהגיע בהקדם לוילנא בכדי להמשיך במסע אל עבר ארץ ישראל…
ללמדנו, שכאשר האדם עושה את שלו, ומנסה להגיע להכרעה הנכונה והראויה עד כמה שידו משגת – מן השמים מסייעים בידו, ומכוונים אותו אל ההחלטה הטובה ביותר עבורו.
(קטעים מתוך הספר אורחות החיים)