אלול בימינו זה לא האלול של פעם. כולם אומרים את זה ומדברים על זה. האם אפשר לסובב את הגלגל? לחזור אחורה? לא בטוח. ובכל זאת, כששומעים את התיאורים על הדורות שעברו מפיהם של אלו שעוד זכו לראות, זז משהו בלב. אם לא נצליח לחזור לימים של פעם, לפחות נעצור קצת במקום, נאט את קצב ההתרחקות שלנו.
הנה מספר קטעים מתיאוריו של הגה"צ רבי שלמה ברעוודה זצ"ל, שמצאנו בספר 'דורש טוב' – אלול.
"אני זוכר באופן אישי את השכונה בחוץ לארץ, בה גרתי בילדותי. לא הייתה זו שכונה חרדית, ואני יכול להעיד כי גם אותם אנשים שלא היו מדקדקים במצוות, בלשון המעטה, מכל מקום בעשרת ימי תשובה הייתה ניכרת עליהם אימת הדין. הם התנהגו באופן שונה לחלוטין מהתנהגותם בכל מהלך השנה הם הקפידו להגיע לבית הכנסת לתפילות, לא דיברו דברים בטלים במהלך התפילה, ובכלל נמנעו במשך כל היום מלדבר לשון הרע ודברי ליצנות.
"בעיניי ראיתי, אך לפני כמה עשרות שנים, ישיבות בהן בחור לא היה מדבר דברים בטלים במשך כל ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכפורים! היה פחד לדבר דברים בטלים! הזריזות לתפילה הייתה נפלאה… הריתחא דאורייתא הייתה מדהימה… לימוד המוסר היה עד כלות הנפש…
"ואילו בדורנו, כמעט שלא מרגישים כל שינוי בהתנהגותם של הבריות בימים הרי גורל שכאלו. נכון! קמים בבוקר מוקדם לומר סליחות, אבל אחר כך במשך כל היום עייפים ולומדים פחות טוב… עיניי ראו ולא זר 'מחלוקת' באחד מבתי הכנסת, בעיצומו של יום כיפור, על איזשהו 'כיבוד'!
"כל דבר רוחני בזמנינו, שנוגע לתורה, לתפילה, למצוות, ש'לא זכה' שיעשו לו, שוב ושוב, 'חיזוק' – 'גווע ומת'. אני מדגיש: לא שהוא 'נחלש' – הוא 'מת'! בזמננו כמעט שניתן לומר 'חודש אלול זכר צדיק וקדוש לברכה'"…
המשגיח זצ"ל לא מסתפק בתיאורים ובהתרפקות נוסטלגית על העבר. הוא ממשיך לזעוק, לתבוע:
"רבותיי! עיקר החולשה בדורינו נובעת מכך שאנו מושפעים מהסביבה בה אנו חיים. אנחנו 'פוזלים' בכל עת החוצה, אל הרחוב. שם לא רואים כל שינוי, עולם כמנהגו נוהג, וזה משפיע עלינו! זה גורם לנו שאף אנו לא נחוש בצורך לעשות שינוי.
שׂוּמָה עלינו ללמוד מאבינו אברהם, שנקרא 'אברהם העברי', משום שהיו לו התבונה והכוח ללחום כנגד הסביבה, ולא להיות מושפע ממנה. הוא היה יכול לעמוד מעברו האחד של העולם, בעוד כל הסביבה כולה עומדת מעברו השני.
"אם 'נרים ידיים' מול הסביבה, אם נחשוש להיות חריגים בעיניי הכלל, אם לא נשכיל להתעשת וללכת בדרכיו של אברהם העברי כיצד נוכל לעמוד בראש השנה ולבקש מה' יתברך שיחוס עלינו בזכות אברהם אבינו? הרי עושים אנו מעצמינו לעג וקלס: ללכת בדרכיו של אברהם – אין אנו הולכים, ולבקש חסדים בזכותו – אנו מבקשים…
"…נכון! הסביבה לא משדרת אלול! אבל אנחנו, בני אברהם אבינו, נתחזק! נחלץ חושים! ללמוד מוסר! ללמוד בריתחא דאורייתא! להיזהר מדיבורים אסורים! 'נְחַיֶּה את אלול'.
"רבותי! אני זכיתי! זכיתי לראות את מרן הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, ובסוף ימיו משגיח ישיבת פוניבז׳. זכיתי לראותו בתקופה בה הגיעה ישיבת מיר, בנסי ניסים, לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השניה. ראיתי אותו בחודש אלול – לא יאומן כי יסופר… כמלך בגדוד! מסביבו ארבע מאות תלמידי חכמים, חריפים ובקיאים מופלגים, ששתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. פניו היו כמו של מלאך… הוא כמעט שלא הסתכל מחוץ לארבע אמותיו, גם לא בתוך הישיבה!
יום אחד הוא הגיע לתפילת שחרית לבוש בקיטל הלבן. מששאלו אותו לפשר הדבר, הסביר: 'אני מרגיש כי עם הגיעי לארצות הברית נחלשתי ברגשותיי! אינני מרגיש כבעבר את אימת ימי הדין! החלטתי ללבוש את הקיטל, הדומה לתכריכים של מת, כדי להזכיר לעצמי את יום המיתה ועל ידי כך להתחזק באימת הדין'.
"יום אחד, מימי אלול, הוא נתן זעקה אדירה באמצע שיחה: 'אתם – אל תלמדו ממני! אל תסתכלו עלי! אני כבר השתניתי בארצות הברית. אינני שוב כבעבר'…
"אני מבקש להדגיש: בזמן שהוא זעק את זעקתו הוא היה אפוף בלהט קודש, פניו הפיקו יראת שמים עצומה, מראהו כמלאך ה' צ-באות, הוא מוקף באריות שבחבורה שהקשיבו בדביקות לדבריו. ובכל זאת הרגיש על עצמו 'ירידה'… מן השמים זכיתי לראות דבר שכזה… זה חרוט בנפשי עד עצם היום הזה…
"שנתיים לאחר מכן הוא הגיע לישיבת מיר בירושלים. הישיבה לא הייתה באותה תקופה כה גדולה כפי שהיא, ב״ה, היום. רוב הבחורים שלמדו בה היו בחורים ירושלמים ועוד כמה אברכים.
"אני הגעתי להתפלל בישיבה ביום הראשון של ראש חודש אלול. רוב רובם של בני הישיבה לא הגיעו עדיין לישיבה. בירושלים של אז, היו רגילים להתחיל את ה'זמן' ביום השני של ראש חודש.
"המשגיח לא היה ירושלמי, והוא הופיע ביום הראשון של ראש חודש. גם אני, כאמור, לא הייתי ירושלמי והגעתי ביום הראשון. עוד כמה בחורים, מוותיקי ישיבת מיר, הגיעו ובתוך בית המדרש הגדול התקיים מניין מצומצם. השתדלנו להתרכז כולנו בפינה אחת בתור בית המדרש, כשרוב רובו של בית המדרש נותר ריק.
"לפתע קם המשגיח ממקומו בכותל המזרח, והתקרב אלינו. התחלנו לרעוד. כמה מטרים לפנינו הוא נעצר וזעק בקולי קולות: 'אוי! אוי! הם לא הופיעו! אלול מתחיל אצלם מחר! אוי! אוי! הם יוצרים לעצמם אלול חדש!'
"הזעקות שלו גרמו לנו לזעזוע! זה גרם לנו שלא לחוש חולשה בהיותנו 'בודדים במערכה', ורוב רובם של התלמידים כלל אינו נמצא…
"מן השמים זכיתי לראות דבר שכזה… זה חרוט בנפשי עד עצם היום הזה…
"לפתע פתאום הבזיק לי הרהור בראשי: 'רק לפני שנתיים היה המשגיח כמלך בגדוד! מוקף בארבע מאות תלמידי ישיבה! גדולי תורה, תלמידי חכמים מופלגים! והיום, שנתיים אחרי, הוא יחיד, כמעט בודד במערכה… וכי היה אכפת לו? וכי זה השפיע עליו? הרי ראינו בחוש איך ראו עליו את 'אלול' גם בהיותו יחיד… ה'סביבה' לא עניינה אותו… הוא עשה 'אלול' לעצמו!
כל אחד מאיתנו עומד בימים אלו לדין, וייגזר גורלו לגבי העולם הבא. עלינו לפשפש היטב במעשינו ובפנימיותנו. כמובן, עלינו לתקן את הטעון תיקון, ולשפר את הטעון שיפור, אך נוסף לזאת, עלינו לבדוק את עצמינו – האם אנו משתוקקים לרוחניות, ומוכנים למאמץ ולוויתורים לשם כך, או שמא אנחנו שקועים בגשמיות, וממנה כל הנאתנו.
אנחנו צריכים להבין ולקלוט, כמה הרבה מונח על כף המאוזניים בשעה הרת גורל זו!
יש לעשות מאמצים עילאיים כדי להתחזק, לפתח את הרגשות הרוחניים! יש לאזור אומץ לא להיות מושפע מהסביבה. ללמוד מוסר בלהט, ללמוד תורה בריתחא דאורייתא, להתפלל בדביקות, בלי להתחשב ב׳'מה יגידו'…
"בכך נהיה דומים לאברהם אבינו, אברהם העברי, ונוכל לבקש לזכות בדין בזכותו, שהרי הולכים אנו בדרכו!".