כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זי"ע בעל 'שפע חיים' היה מהאריות שבחבורת צדיקי הדור שנלחמו במסירות נפש במהלך שנות המלחמה הנוראה שלא להיכשל אפילו פעם אחת באכילת טריפה. לימים סיפר רבנו זאת בעצמו ברבים ונתן שבח והודיה להשי"ת ששמר אותו בשנות הזעם, ואמר: "עלה בידי להישמר ולהיזהר שלא להתגאל במאכל שיש בו אפילו חשש איסור, ואפילו לא שום מאכל שנתבשל בדוד של עכו"ם, וגם לא חמץ בפסח, ויצאתי בשלום. ויכולני להעיד על עצמי שלא נתקלקלה דעתי במאכלות אסורות כי נזהרתי מזה תמיד" (שיעור חורש"י שלח תשל"ט).
ואכן זכה רבנו שיד ההשגחה העליונה סובבה תמיד שלא ייכשל חלילה במאכלי איסור, ובכל פעם הצליח להשיג חתיכת לחם להשיב את נפשו הדואבת. סיפור מופלא היה רבנו מספר פעמים רבות מתוך התרגשות רבה, שכשהגיע לאושוויץ ביום ו', חילקו הגרמנים ימ"ש אוכל בשרי ליהודים הרעבים וכולם חטפו ואכלו, אך הוא נותר בצריף כי לא רצה לאכול בשר טריפה. כך גם למחרת ביום שב"ק שוב חילקו לכולם מנות בשריות, והוא נותר לבדו בצריף רעב תשוש ומיוסר מאוד. "לפתע פתאום התפרצתי בבכייה ונחלי דמעות נפתחו מעיני", סיפר רבנו כשדמעות זולגות מעיניו הק', "למרות שלא נהגתי לבכות, כי קיבלתי על עצמי לקבל באהבה את כל מה שקורה כאשר ציוונו ד', אך בצהרי אותו יום שבת פרצתי בבכי איום ואמרתי: רבש"ע, נשארתי לבדי חסר כל, את הכול לקחת ממני, נשארתי ערירי ויחף, ועוד אלך לאכול טריפות? אינני רוצה לאכול טריפה! אינני אוכל!"
אדהכי והכי ניגש אליו אדם שלא הכירו מעולם ושאל אותו האם הוא הרב מקלויזנבורג. הרבי חשש לרגע להשיב בחיוב, כי ידע שהם מחפשים בעיקר את הרבנים, אך התחזק בלבו והשיב שאכן הוא הרב. האיש מסר לו שמישהו ממתין לו בפתח המחנה. בלב כבד הלך לשם ומצא יהודי מבוגר ששואל אותו: "האם הרבי מקשאנוב היה דודך?". השיב רבנו מיניה וביה: "אמת הדבר, הרבי מקשאנוב היה דודי". מיהר היהודי והושיט לרבנו כיכר לחם וצלוחית מלאה ריבה באומרו: "הבאתי שיהיה לך מה לאכול שתשביע את נפשך", וכהרף עין נעלם האיש המסתורי והסתלק, ושוב לא ראה אותו אף פעם, ויהי לפלא.
"ראיתי אז בחוש כי יש אלוקים בארץ", סח רבנו בסיום הסיפור, "והצדקתי את עצמי על שלא רציתי לאכול טריפות. ואז קיבלתי מחדש על עצמי, יהיה מה שיהיה, בשום אופן לא אוכל טריפה, במיוחד כשהקב"ה מזמן לי מאכלים. וקידשתי אח"כ על הפת ומצאתי מים ליטול את ידיי וישבתי לאכול סעודת שבת קודש…" (שיעור חורש"י ראה תשד"מ)
(מתוך מאמרו של הרב יוסף מאיר האס, 'המבשר תורני' שמיני תשע"ג)