בתחילת הסליחות אומרים פסוקי שבח בגדלות השי"ת, ואמנם כבר נאמרו בזה כמה טעמים להבין מה עניינם של פסוקי דזמרה אלו קודם בקשת הסליחות, מ"מ נביא בזה ביאור נפלא:
הגע בעצמך, הולך לו אדם מן השורה ברחובה של עיר, כשהוא נחפז וממהר מאד לעבודתו. מרוב מהירות לא נזהר כראוי, ובדרך מרוצתו פגע באחד העוברים והשבים והפילו ארצה. והנה, מתחילה היה נדמה לו שפגע בילד קטן, ע"כ נענה לקראתו בשפה רפה: "מחל נא…" וכמעט שהמשיך במנוסתו. אלא שלפתע הבחין כי לא נער קטן הפיל בפחזותו, אלא אדם מבוגר ובא בימים… מיד התחנן לפניו: "אוי, מה עשיתי, מחל נא… סליחה ומחילה" בכל פה ובאופן יותר מכובד, תוך שהוא מתרץ עצמו במאה ואחד תירוצים מדוע לא שם לבו לכל הנעשה.
והנה משאך החל לפייס את הנופל, פרצה זעקה קורעת מגרונו, כי ראה לתדהמתו הגדולה שאין ה'נופל' סתם אדם מכובד מן השורה, אלא אחד מגדולי זקני וצדיקי הדור… כעת כבר לא מצא מנוח לנפשו אשר נבהלה מאד, ובקושי רב הצליח לחלץ מפיו בלב נשבר ונדכה בקשת סליחה ומחילה בתחנונים ודמעות, על אשר בפזיזותו השפיל את כבוד גדול הדור עד עפר.
עתה, נחזי אנן , אם היה זה האיש ממשיך באותה בקשת סליחה למחצה לשליש ולרביע כבתחילה – אף לאחר שנתברר בפניו שהנופל רשכבה"ג הוא – הרי היה מוסיף בזה חטא על פשע, בהראותו כי אינו מתייחס בכל חומר העניין הראוי למעשהו הנלוז. נמצינו למדים, שעצם הידיעה וההכרה במי שחטא כנגדו – היא הנדרשת תחילה בטרם יגש לבקשת הסליחה והמחילה.
לכן מקדימים תחילה פסוקים המדברים בגדולת ה' ונוראותיו, ובחסדיו העצומים עמנו, כדי לקיים דע לפני מי אתה עומד לבקש רחמים.
(באר הפרשה)