היה זה לפני כעשר שנים. הר"ר משה וולפסון מארה"ב יצא עם אחיו שיחי' עם קבוצת משקיעים מארה"ב לסינגפור במטרה לבדוק ולממש עסקת ענק. במפגש עם אברכים בעיירה התורנית לייקווד, סיפר להם על התרחשות מפתיעה שהוא ניצב במרכזה, אשר התרחשה במהלך אותו מסע עסקי.
במהלך הימים מאז שנחתו במדינה השתתפו באין ספור פגישות ודיונים שהתקיימו מרתונית מהבוקר ועד הלילה, והכל במטרה ללבן את אופי וכדאיות ההשקעה. בכל יום שחלף הלכה העסקה הגדולה ונרקמה לפרטי פרטיה, לקראת היום האחרון נותר רק לסגור קצוות ולהיערך לפגישת הסיכום עם הטייקון הגדול ביותר של סינגפור. זו היתה פגישה מכרעת שהיתה עלולה להפיל את העסקה באחת.
לפני הפגישה הכינו את חברי המשלחת האמריקניים אודות כללי הטקס המחויבים. למרות שלכסף אין ריח, הרי שבסינגפור, המשלבת בתוכה עושר מערבי לצד מנטליות מזרח רחוקה, טבועה תרבות עמוקה של טקסים שונים עליהם אסור לדלג, גם כאשר העמית שמולך הוא אמריקני חופשי.
בקומת הכניסה סמוך לשורת המעליות פגש את חברי המשלחת אחד המתאמים המקומיים. הוא ניגש לר' משה וולפסון וביקש ממנו באדיבות, אך באופן שאינו משתמע לשתי פנים, להסיר את הכיפה. "פריט הלבוש הזה", הבהיר המתאם, "עשוי להתקבל כאן לא נכון, הוא עלול להוריד לטמיון את כל העסקה".
באותה שנייה נפגשו במכוון עיניהם של שני האחים לבית וולפסון. ניצוץ דק מן הדק הבליח מזוג עיניים אחד למשנהו, וכאילו נחונו בטלפתיה ידעו שניהם לומר שאין על מה לדבר. את הכיפה לא מורידים. "אני אשאר עם הכיפה", קבע ר' משה, "ויהיה בסדר", ניסה להרגיע את המתאם.
"ברחמים, ברחמים", ניסה המתאם להתחנן על נפשו, על כבודו ועל כספו. "אני מבקש ומתחנן שתסירו את הכיפה מראשכם, אנחנו מדברים על עסקה גדולה ביותר, למה לתת לדברים אזוטריים לקלקל אותה? אל תזרוק את הכיפה, רק תשמור עליה בכיס".
"ליסן" (תקשיב), לואט לו ר' משה בקול צלול. "אני לא מוריד את הכיפה".
חלק מהפנים שנדחסו למעלית היו חמוצות, אך זו כבר היתה מציאות בלתי ניתנת לשינוי. הקומה בה עצרה המעלית היתה כולה פאר והדר. כל איש עסקים שנכנס למתחם המיועד זכה לאיחול חם מדייל שניצב בפתח וידע לנקוב בשמו. משם הפנו אותם לאולם הפגישות, שם אמורה להתקיים הפגישה המכרעת.
כמאה איש התקבצו סביב שולחן ארוך. הושיבו אותם בסדר מתוכנן שיצר ביניהם סוג של קבוצות דיון. בראש השולחן ניצב 'כיסא מלכות' שהוכן עבור הטייקון המהולל שתיכף ייכנס לאולם. האמריקנים, שרגילים להשתכשך עם טייקונים, נדהמו להיווכח עד כמה הכסף לא משנה בסופו של דבר את האדם בכהו זה. הטייקון התעלה על בני ארצו בכמות הכסף שצבר, אך נותר סינגפורי דחוס בתרבות ראוותנית. אדם שמשחק משחקי 'מלך' שמתאימים יותר לילדים בגיל הגן. אגב, זה גם היה הכינוי שלו בין המקומיים – "המלך".
הפגישה החלה. הצוותים דנו בפרטים שאחרי האחרונים, ולפתע הושלך הס באולם. כולם התרוממו באחת ביראת הכבוד, ומיודענו "המלך" נכנס פנימה בכל הודו והדרו. הוא התיישב וסימן בידו להמשיך בשיחות.
חלפו כמה דקות, ו'המלך' פונה לפתע לר' משה וולפסון ומבקש: "תיקח שתיה ותעשה ברכה"…
ר' משה נדהם מהבקשה המפתיעה, אך מי מעז לסרב למלך? האם לא די בכך שהעז להיכנס הנה עם כיפה?… מזג לעצמו ובירך בכוונה "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו", והטייקון לא נותר חייב. "אמן", ענה בקול…
במקום לבלוע את המים, כמעט בלע ר' משה את הלשון. מה מתרחש כאן?
אך הטייקון המשיך להפתיע. "תגיד לי, היית הבוקר בבית כנסת?" ר' משה השיב בחיוב, והטייקון אמר: "שמת לב כמה מוזר זה? הרב אשכנזי, האנשים מתפללים ספרד, ויש עוד כמה אי התאמות בקהילה"…
הפעם המים כבר כמעט נשפכו מידיו של ר' משה. הטייקון הבחין שהוא נסער וסיפר בפני כולם: "התייתמתי בתור ילד קטן, וזה שאימץ אותי היה יהודי עשיר. מעולם לא התגיירתי, אך גדלתי אצל יהודי ואפילו הייתי מתלווה אתו לבית הכנסת. מאז ומתמיד אני כמובן שומר על חיבתי המיוחדת ליהודים"…
סיים ר' משה: "ורק לחשוב על כך שהמתאם חשש שהעשיר יראה אותי עם כיפה… עלינו כיהודים שומרי תורה ומצוות מוטל לשמור על האידישקייט מכל משמר, ובל נחשוש שנפסיד מכך. הנה אני רק הרווחתי".
(ש' וויס, מוסף שב"ק בשלח תשס"ט)