היה זה בבין-הזמנים של חודש אב התשע"א. ר' מאיר ורעייתו המתגוררים בקרית ספר, תכננו לצאת עם חמשת ילדיהם לטיול בן כמה ימים בצפון הארץ. לצורך כך הם ביררו על דירת נופש מאובזרת בעיה"ק טבריה, שתענה על צרכיהם.
לאחר כמה טלפונים הם מצאו דירה מצויינת וקבעו את מועד היציאה ליום שישי בבוקר. בליל שישי שלפניו, הגיע לעיר דרשן נודע ור' מאיר החליט להשתתף בדרשתו. הרב דיבר בין היתר בדרשתו על כך שהמטיילים יראי השמיים יזהרו מלהסתובב במקומות אשר יש שם ערבוביא ופריצות. הדבר מזיק לנפשינו ולנפש הילדים הטהורים, וחבל לאבד השקעה של שנה, שיורדת לטמיון בטיול מפוקפק אחד.
ר' מאיר לקח את הדברים לתשומת לבו. כשחזר לביתו סיפר לרעייתו את תמצית השיחה, ואמר לה גם על כך שהרב דיבר על שמירת העיניים במסלולים. נראה שהיא קיבלה את הדברים בהבנה מלאה.
בערב שבת קודש השכים ר' מאיר קום עם ילדיו, ונסעו לכיוון טבריה. הם הגיעו אליה בשעות הצהריים המוקדמות ופנו להתארגן בדירתם. אכן, הדירה היתה מושלמת: איזור חרדי, כיווני אוויר טובים ונוף לכינרת. הילדים צהלו ושמחו ופנו למנוחת הצהריים. השבת עברה עליהם בטוב ובנעימים, וכן גם הימים שלאחריה. הם פקדו את קברות הצדיקים שבטבריה, התפללו במירון ורחצו בכינרת.
ביום שלישי, היום האחרון לשהותם בצפון, תכנן ר' מאיר לקחת את ילדיו למסלול יפיפה המיועד למשפחות, עליו המליץ לו ידיד טוב, כסיום מוצלח לנופש המשפחתי. לצורך כך הוא ביקש מהילדים לקום מוקדם ולהתארגן. בעוד ר' מאיר פונה עם ילדיו לתפילה בנץ, ארגנה רעייתו את הדירה והמזוודות. לאחר כמה עיכובים קטנים הם יצאו מהדירה, אך כמה פקקים באיזור הכינרת גרמו להם להתעכב עוד בדרך. וכידוע, כמו בכל מסלול, לקח לו גם זמן למצוא את המסלול עצמו. עד שמצאו אותו השעה כבר היתה קרובה ל-10 בבוקר.
הם התארגנו ליציאה למסלול, והחלו לצעוד בצוותא. לאחר כמה עשרות מטרים, מבחינה אשתו של ר' מאיר בקבוצת תיירים גדולה הצועדת לפניהם, ההולכים בערבוביא וללא כל הפרדה. היא הסבה את תשומת ליבו לכך, והציעה לו לעקוף אותם מכיוון שביל אחר שהיה שם. הם עשו כך, אך גם שם התברר שיש קבוצה גדולה של בית ספר חילוני מעורב הצועדים בסמוך, ואין אפשרות להימלט מראיית מראות אסורות, גם אם יוריד את משקפיו.
ר' מאיר הבין במהירות שהמראות שהם עלולים לראות לא יוסיפו קדושה וטהרה לו ולילדיו הרכים, חכך בדעתו שתי שניות, והחליט: 'אנו חוזרים הביתה!' הוא הודיע זאת לאשתו, שמיהרה להסכים. הילדים התאכזבו מאד לשמוע על כך, אך החלו לצעוד בדרך חזרה, מאוכזבים ועצובים. ר' מאיר עודד אותם והסביר להם על חשיבותינו בתור בני מלכים ששומרים על עצמנו ולא מתנהגים ככל אדם פשוט. הוא הבטיח להם פיצוי והם התעודדו קימעא.
בדרך חזרה, החליט ר' מאיר לקחת את ילדיו שוב לכינרת, בתור פיצוי על ביטול המסלול. הם הגיעו לחוף 'כינר' הנפרד, וירדו מהרכב לכיוון החוף. ר' מאיר והילדים פנו לכיוון איזור הרחצה המיועד לגברים, ואילו אשתו פנתה לכיוון הנשים. זאטוטיו רחצו והשתובבו במים, ור' מאיר שחה קצת לכיוון העמוק יותר.
לפתע, בתנועה לא זהירה, נשמטו משקפיו של ר' מאיר למים. הוא הרכיב משקפיים במספר גבוה, וכעת הוא ראה בקושי. הוא ניסה לחפש במקום הנפילה במשך כמה דקות אך העלה חרס בידו. הוא חזר ללא משקפיו לילדיו שהמתינו לו בקידמת החוף.
הוא חשב על גודל האבידה, על עלותן הגבוהה של המשקפיים שאותן קנה לא מזמן, ושבעצם, מבלי זה, הם תקועים בחוף ללא אפשרות לצאת. בתור נהג נאסר עליו לנהוג ללא משקפיו, וגם אם ימצא טרמפ לכיוון העיר, הרי יום ג' היום, ועד שיגיע יהיה כבר אחה"צ, בו רוב החנויות סגורות. כל נהג שעבר פעם חוויה דומה, יודע עד כמה הדבר אינו פשוט. הוא הרגיש חסר אונים והתפלל לה' מקירות ליבו שהעניין יסתיים בטוב ושיגיעו לביתם במהירות.
לאחר התפילה הוא נרגע קצת וחשב כיצד לכלכל את צעדיו. הוא החליט שאין טעם לצאת עכשיו מהמים, שכן עוד לא הגיעה השעה שקבע עם רעייתו. הוא החליט לחזור בכל מקרה למים, כשבמוחו מהדהדת הגמרא בפרק 'אלו מציאות': "מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת… שאבודה ממנו ומכל אדם"… כשנזכר בזה הוא התייאש יותר והרהר בעוגמה על התסבוכת אליה נקלע.
ילדיו לא הבינו מה קרה, והוא שיתף אותם בקצרה מבלי להדאיג אותם. אחד מהם החליט לצלול קצת ולחפש מתחת למים את המשקפיים, אך ללא הועיל.
לפתע הרגיש ר' מאיר שחפץ מתכתי נתקע בין רגליו. הוא ניסה להסירו אך לא הצליח. הוא התכופף להרימו ולבדוק מהו, ולתדהמתו הרבה הוא מבחין במשקפיו האבודות…
הוא הודה לקב"ה על הסייעתא דשמיא המיוחדת לה זכה, ומיהר לשתף את ילדיו, ששמחו גם הם במציאת המשקפיים. הוא נדהם מכך שמצא את המשקפיים בחוף כה עמוס מתרחצים, ושהם הגיעו עד אליו ממש, למרות שנפלו במרחק ניכר של כמה מטרים מהמקום שמצא אותם!
ההודאה שבליבו לקב"ה פרצה ועלתה לה. בהגיע הזמן יצאו מהמים, התלבשו ופנו לעבר המקום בו סיכמו להיפגש עם אשתו והילדות. הוא הודה להקב"ה שאשתו לא היתה שותפה באותם הרגעים הקשים והמביכים, וסיפר להם על הנס המיוחד לו זכה. כולם שמחו והתארגנו לנסיעה הארוכה מרוצים ועייפים. לאחר כמה שעות הגיעו לביתם בריאים ושלמים.
בערב, כשחזר ר' מאיר מתפילת ערבית, כל הבית היה שקט ורגוע. תכולת המזוודות כבר פורקה והוחזרה למקומה. ר' מאיר שאל את רעייתו, כשהוא לוגם מכוס הקפה שמזגה לו: "אני לא מבין רק במה זכיתי לסייעתא דשמיא כה מופלאה במציאת המשקפיים, לא מצאתי תשובה לזה. מה את אומרת"?
אשתו חשבה מעט, והשיבה: "נראה לי שכל זה הוא בזכות ההתגברות בבוקר בוויתור המסלול, למרות אכזבתך ואכזבת הילדים"…
הוא הופתע, אך מיהר להסכים עימה בחיוך… "ועוצם עיניו מראות ברע… מלך ביופיו תחזינה עינך תראינה ארץ מרחקים" (ישעיה לג, טו-יז)…
(גיליון 'קבלת שבת')
1/545