כולם מכירים את הסיפור הזה, אבל הרב שמואל פולק מעניק לו פן חדש ומעניין, ששווה בהחלט לקרוא למרות שמדובר רק בפרשנות בלתי מחייבת בעליל…
חתונה בירושלים, בשלהי ימי הבית. סעודת המצוה החלה, כל ה'חברים' יושבים בחרדת קודש ובשמחה של מצוה סביב שולחנות ערוכים. ההמון מברך 'המוציא' ו'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת לחמי תודה', לאחר מכן אוכלים בשר קודש, כאשר שמחה של מצוה ושמחת חתן וכלה מתאגדים יחדיו. מי מאיתנו, דור הגלות, יכול להבין ולהשיג את ההשגות הנעלות שעלו בראשם בשעה שנהנו מזיו השכינה ואכלו קדשים קלים בטהרה בירושלים. אשרי העם שככה לו.
ואז, לפתע ללא הודעה מראש, נצפה אדם לא כל כך מוכר מהלך בין השולחנות ותר אחר מקום לישב עליו. בלי הודעה מוקדמת החלה שערוריה באולם. "זה לא פשוט שבן אדם לא מוכר מסתובב לנו בין שולחנות עמוסים בבשר קודש", אומר שם איש לרעהו, והחברים מאזינים ושותקים. זאת תאונה שעלולה להסתיים בתאונת שרשרת. יש סיכוי גדול שהוא עם הארץ, ודי אם רק יגע בבשר קודש והבשר הזה יהפוך לראשון לטומאה, הבשר הזה יגע בבשר אחר שנמצא לידו והוא נהיה שני, והשני נוגע בשלישי והשלישי ברביעי. בקיצור: הוא עלול לטמא את כל הסעודה במחי יד. מפגע תברואתי לכל דבר.
תוך כמה רגעים הקיפו אותו כמה בחורים כמו פושע הכי מסוכן ושאלו אותו: "מי אתה? איך קוראים לך?" הוא נבהל וענה: "בר קמצא".
"מה?! קוראים לך בר קמצא? אתה הבן של ה'חבר' קמצא?" – –
הסיפור עם קמצא הוא קצת מורכב. קמצא הוא אכן 'חבר', הוא משלנו. אבל בנו יקירו לא בדיוק כזה. עד כמה שזכור לנו, בכל בוקר לפני שקמצא מגיע לבית המדרש הוא נאלץ לטבול, בגלל שהבן שלו בר קמצא לדאבון לבו הוא עם הארץ, והוא אוכל יחד אתו מידי ערב והבגדים שלו טמאים מדרס.
"אה, אז זה אתה? אתה הוא הבן המדובר שאבא שלך טובל 'עליך' כל בוקר בשביל שהוא יוכל לשבת איתנו?"
בר קמצא נעלב עד עמקי נשמתו. הוא לא ידע לאן הוא נקלע. בלאו הכי הוא טיפוס רגיש ופגיע נכון, אני עם הארץ, לא זכיתי להיות 'חבר' כמו אבי היקר, אבל עדיין אני יהודי טוב שמתפלל שלוש תפילות ביום ומפריש תרומה. אמנם אני לא כל כך מבין מה זה תרומת מעשר, ולא מעשר שני, וגם בטומאת משכב ומושב אני מסתבך, אבל עדיין אני שומר שבת ירא ה' ושומע שיעור תורה.
כל ערב אני סוחב אתי עלבונות ומשקעים מכל אלו שרואים בי הטמא של השכונה, והנה, סוף סוף קבלתי הזמנה לחתונה של יונדב, השמחה שלי עלתה על גדותיה שיש כמה שלא מנדים אותי לגמרי, והנה מתברר שבסך הכל הדוור התבלבל…
דווקא נשיא ישראל, רבן יוחנן בן זכאי היה מקדים בשלום כל אדם, והוא לא ראה פחיתות בלהתייחס אלי. הוא לא חשש שאם הוא יתייחס, הוא יפסיק להבין ב'שיחת מלאכי השרת ובמעשה מרכבה', הוא לא פחד כמו כל אלו שחוששים שאם אדבר אתם אולי תנתז טיפת רוק ממני ואז הוא יטמא. לא. הוא לא היה כזה 'צדיק' שלא מעז לחייך אלי. לעומת זאת כאן אני עם אנשים ששונאים אותי ועוד בשם התורה. מעליבים בשם הקדושה והטהרה.
הסיפור הזה יצא מכלל שליטה, ועל דא וכיוצא בזה נאמר "טובה ארוחת ירק ואהבה בה, משור אבוס ושנאה בו". עדיף שכל הסעודה תהיה חולין ויהיה בה אהבת ישראל, מאשר שור שכל כולו קודש קודשים אבל שנאה בו. שנאת חינם זו החריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו לבין האומות.
על שנאת חינם…
וכאן ישאל כל שואל: למה זה שנאת חינם? הרי לכאורה הם צודקים. הלא אותו עם הארץ היה עלול לעשות נזקים אדירים?
אך התשובה היא, שאותו יהודי גם הוא בנו של הקב"ה, גם עליו צריך לחלל את השבת הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו, והוא בכלל 'קידש ידיד מבטן'. הקב"ה אוהב אותו ונעלב בשבילו. ואם יש לו זכות קיום להסתובב בעולם הזה, זו ההוכחה שאבא שבשמים עדיין 'בונה' עליו. כי אם הוא היה מיותר הקב"ה כבר היה מזמן נוטל את נשמתו. ואם אבא שבשמים 'בונה' עליו גם אנחנו צריכים לתת לו את האפשרות, גם אנחנו צריכים להכיר בו כאח שלנו. ואם יש לו יראת שמים במידת מה אזי מחויבים אנחנו ב"חבר אני לכל אשר יראוך", מחויבים אנו ברגש אחווה כלפיו, והאחווה שלנו כלפיו היא ערך רוחני, שצריך לפנות לו מקום בלב שלנו גם אם הוא לפעמים מכריח אותנו ללכלך את ידינו ולהניח מסלסול הפרישות, בה איננו מחויבים בה לכל הדעות. היה עדיף להוציא את בשר הקודש וכל הסעודה הזו תהיה חולין, והעיקר לא להלבין פניו של יהודי מישראל.
בל נשכח שאהרן הכהן, פסגת הקדושה והטהרה בישראל, שכל ימיו לא מש מאוהל מועד, ונדרש ממנו לחיות בטהרה בתובענות הכי גדולה – למרות זאת הרי הוא הוא בעצמו היה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
אהרן הכהן מחייב אותנו. גם אדם שנמצא בקודש הקדשים, גם אדם שאסור לו לצאת ממחנה לוויה, גם התלמיד חכם הכי גדול שאוחז במדרגה נשגבה, צריך לפנות מקום בלב בשביל היהודי שנשלח מחוץ לג' מחנות, מתוך ידיעה שאותו אבא שבשמים ששכינתו שרויה לפני ולפנים בין שני בדי הארון, הרי הוא "שוכן אתם בתוך טומאותם", אף על פי שהם טמאים.