לפתע, נעמד פורע אלמוני באמצע הכביש, ובידו אבן ענקית. רבינו שישב קדימה הורה לנהג: "תמשיך מהר!"… אך האבן ניפצה את השמשה הקידמית. הנוסעים נזעקו והמהומה רבתה. אמהות נחרדו וילדים בכו. האוטובוס עצר בקצה 'דרך בית לחם'. בעל החברה הציע אוטובוס חילופי, מוגן ירי, והנוסעים שמחו להצעה. אחיין רבינו מיהר ושאל: "כבודו פחד?"

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)

עבור עזרה לזולת, יש צורך בתנאי כפול. משה רבינו 'אוהב ישראל' – "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם"  (רש"י שמות ב', י"א). בראש ובראשונה יש לתת עין, להתבונן ולהבחין, ואז יש לתת לב, להרגיש ולחוש בצער הזולת.

רבינו במהותו, היה איש חסד. לא פעל רק מחיבת הנתינה, וכאתגר חיצוני, אלא מסור כל כולו לעזרת הבריות, כאילו חסרונו של הזולת הוא חסרונו שלו ממש, ויותר ממה שכאב כשהיה חסר דבר מה, כאב את חסרון הזולת!

רבינו, אוהב ישראל, נתן עיניו וליבו. הבחין וחש. יצא אל העם לראות בסבלותם.

במלחמת תש"ח, אך שמע קול רעש פגז, המתין עד יעבור זעם, ויצא אל הרחוב הסמוך לראות מי נפצע וזקוק לסיוע רפואי.

ולא רק עיניו נתן. גם אזניו כרויות היו לצער הזולת. אם שמע צופר אמבולנס מיבב, מפסיק היה באמצע לרגע השיעור, ומקדיש את הלימוד להחלמת אותו חולה אלמוני. ציטט דברי הגמרא (שבת סז ע"א, חולין עז ע"ב): "אילן שמשיר פירותיו (שגדלים יותר מדי מחמת דושנו) טוענו באבנים להכחיש כוחו, וצובעו בסיקרא, בצבע אדום. שיראו בני אדם, ויבקשו עליו רחמים".

ורבינו מתפעל היה מרמת הרגישות שהיתה בימי קדם, כזו 'נשיאה בעול עם הזולת'. אנשים עברו ליד אילן המשיר פירותיו, והתפללו על בעליו! לא ראו את הבעלים, אף לא הכירוהו. אבל יהודי מצוי במצוקה כספית, אילנו אינו עומד בציפיות, והתפללו לרווחתו. על אחת כמה וכמה כשיללת הצופר מודיעה, שיהודי מצוי בסכנה וזקוק לרפואה דחופה, שיש לשאת עימו בעול ולהעתיר עבורו!

התינוק בוכה ואתן משוחחות?!

סיפרה אחיינית: פעם עליתי לבקר עם בני הבכור, שהיה עולל בעגלה. שוחחתי עם כלת רבינו, שבנה הפעוט שכב בעריסה. השיחה קלחה בנועם, ולא שמנו לב לתינוקות שהחלו לבכות.

לפתע נכנס רבינו, והפסיק את שיחתנו: "ההלכה אומרת, שמי שהופקד בידו פקדון חייב לטפל בו ולשומרו: לנערו, לאווררו, לנקותו מפעם לפעם (בבא מציעא ל ע"א). הופקד בידכם פיקדון, והוא בוכה, משהו מציק לו, ואתן משוחחות, מועלות בפיקדון"…

פעם ישב רבינו בסעודת מצוה. האווירה היתה מרוממת, השמחה רבה. לפתע קם ממקומו, עשה דרכו לעבר הפתח. עקבו בתמיהה. עצר ליד הדלת. היתה שם עגלת תינוק ובה פעוט פועה. התיישב לידה, והחל לנדנד את העגלה, להשקיט את התינוק. מובן שמיד הגיע אבי הבן, נבוך. לא שמע, התנצל.

מאפיין כל כך את רבינו. מחייב כל כך כל אדם!

אבל הילד רועד מפחד…

פעם הציעו בני משפחת רבינו נסיעה בחול המועד פסח למערת המכפלה. היה זה בעידן האינתפיאדה, ורבינו היסס. חשש לנסוע למקום סכנה. מששמע שחברת ההסעות הבטיחה שמירה, נאות. תושבי חברון שמעו על בואו, כמה שמחו. בהתרגשות עזה והתעוררות גדולה התכוננו לבואו. יצא אוטובוס מלא, באווירה מרוממת. בדרך, עצרו לתפילה קצרה בקבר רחל.

לפתע, בהגיעם למעלה הכפר 'חלחול', נעמד פורע אלמוני באמצע הכביש, ובידו אבן ענקית. רבינו שישב קדימה הורה לנהג: "תמשיך מהר!"… אך השעה נחמצה, והאבן יודתה וניפצה את השמשה הקידמית. הנוסעים נזעקו והמהומה רבתה. אמהות נחרדו וילדים בכו. תהילות לקל, לא נפגעו נפשות. האוטובוס עצר בקצה דרך בית לחם. בעל החברה הציעה אוטובוס חילופי, מוגן ירי, והנוסעים שמחו להצעה. אחיין רבינו מיהר ושאל: "כבודו פחד?" וענהו: "לא". המשיך ושאל: "ואם נמשיך לחברון, כבודו יפחד?"

וענה: "לא פחדתי, ולא אפחד!".

"אם כן, ומה דעתו, נזמין עוד אוטובוס?", שאל, ורבינו נענה: "כן, לירושלים!".

"מדוע, הרי כבודו רגוע, והנוסעים הסכימו להמשיך בנסיעה. ההתכוננות בחברון בעיצומה. איזו הזדמנות! למה שיתאכזבו?", תמה.

ורבינו הגיב: "מה אינך שומע? הילד כאן בוכה, רועד מפחד. מה השאלה? מיד הביתה!"…

(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')