"איש אשר רוח בו"
חתן רבינו, הגאון רבי חיים דב אלטוסקי זצ"ל, היה מספר שפעם התלווה לרבינו לביתו של גביר אחד. הלה שאל באדיבות וכנות שברצונו לעזור בפעולה החשובה, להגדיל תורה ולהאדירה. הוא שאל את רבינו, מה הן ההוצאות המרכזיות של הישיבה? כי ברצונו לקחת בהן חלק. רבינו חשב ואמר שהוצאות הלינה (היתה זו התקופה שבנו את הפנימיה החדשה) וכן הוצאות ההסעדה. אמר לו אותו גביר: "יש לי פתרון נפלא עבורכם לשני עניינים אלו, פתרון המפורש בדברי רבותינו במשנה (אבות פ"ו מ"ד) "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". רז"ל אומרים שזהו תנאי לצמיחה בתורה ומדוע לא ינהג כך עם התלמידים? ענה לו רבינו: "עם בניך שלך היית נוהג כך? לא! בני הישיבה אצלי הם כילדים שלי, והישיבה תהיה להם כביתם הפרטי, ולכן אני מעוניין שיהיה להם הטוב ביותר".
אחת מהנהגותיו הידועות הייתה, שהיה מגיע מדי יום לשטיבלך ההומים של בית הכנסת 'שומרי שבת – אנשי ספרד' ברח' אבניו 31 פינת רח' 25 בבורו פארק, בו מכהן כרב תלמידו הרב סינגר, והיה עומד בפתח כמה שעות ואוסף כסף לישיבה. מפעם לפעם היה עובר בין המתפללים להתרימם לישיבה, לפעמים השתמש כקופה להנחת הכסף בכובעו – אותו היה הופך כדי שישימו שם את הכסף.
היה זה מחזה בלתי מצוי, תלמיד חכם עצום, מגדולי הדור ומגדולי מרביצי התורה, מבקש בעצמו מהמון העם עבור תלמידיו! ניכר היה בעליל שיש לו ענין מיוחד בכך. היו שהסבירו שרבינו מבקש להתבזות בשביל תורה ולומדיה, כפי שהיה רגיל תמיד להביא את דברי הזוה"ק (ח"ב עמ' קס"ו) שיחזקאל הנביא זכה לשם 'בן בוזי', משום שהגיע לשלמות בזכות שביזה עצמו לתורה ולמצוות. היו ששמעו ממנו שיש לו עניין לעמוד דווקא שם ולקבל מיחידים צדקה, לזכות את עמך ישראל בהחזקת תורה ולא רק את הגבירים. עד כדי כך ראה בכך ענין, שגם בימי חול המועד פסח, כשהיה שוהה בעיר מונסי בבית בתו הרבנית רוזנגרטן, היה נוסע במיוחד לאותם שטיבלך, והיה שוהה שם עד לשעות הצהרים למטרה זו.
פעם כשהגיעו לפניו קבוצת ילדים, סיפר להם המלמד בדרך את העובדה שרגיל היה רבינו לספר על עצמו, שבהיותו ילד היה נקרא בפי הילדים "לפתי" (השמאלי, בשפת אנגלית), משום שכאשר היה משחק בכדור היה רגיל לשחק ביד שמאל, ולמרות ששמו בין הילדים היה על פי המשחק שהיה מצטיין בו מכל הילדים, בכל זאת הבין שאדם לעמל יולד, והשקיע בלימוד התורה וגדל בתורה ויראה לדרגות כה גבוהות, כל זאת כיון שעמל הרבה בתורה.
כשנכנסו התלמידים אל רבינו, הבחין אחד מהילדים שהתפילין שלו (אותן הניח כל היום) מונחים על יד שמאל. וניגש לרבינו בשאלה: "רבי, אם קראו לכם 'לפתי', א"כ צריך היה להיות שהרב יניח התפילין ביד ימין, ומדוע מונחים ביד שמאל?". השיבו רבינו מיד: "מה שעושה את האדם לשמאלי או ימני לא תלוי ביד שזורק בה את הכדור, אלא ביד שכותב בה את חידושי התורה!".
רבינו הרגיש שבארה"ב בה גדל הוא עצמו, יכול סיפור חייו שלו להשפיע על הנוער. פעמים רבות היה מזכיר בפניהם בהתרגשות את הפסוק (ישעיהו מט) "ישראל אשר בך אתפאר", והיה פונה אליהם ואומר: "ילדים אני לא הולך לחיות לעולם, אני מזדקן משנה לשנה, מי יהיה ה'ישראל אשר בך אתפאר' לדור הבא?". ואז פרץ בבכי שריגש מאד את הילדים. "ה'שראל אשר בך אתפאר' זה אתם – איך שתלמדו, איך שתאכלו ואיך שתתנהגו. תראו לעשות קידוש ה' בכל הנהגה, שיראו בכם את ה'ישראל אשר בך אתפאר'!".
מחזה זה הותיר רושם עצום ורבים התחזקו ממנו, וישנם בני תורה ברחבי ארה"ב ובריטניה, שמעידים על עצמם שכל השפעתם הרוחנית הייתה משיחה אחת שנשא בפניהם.
מלבד זאת, לא אחת ראו בחוש איך משמים הובילו אותו למקומות שהיו זקוקים לשהותו, לחיזוק אנשי המקום בתורה ויראת שמים. על אחד מאותם מקומות סיפר תלמידו הרה"ג רבי יעקב העבר, שאירח את רבנו בעיר בה כיהן ברבנות קהילה – במלבורן שבאוסטרליה. בדיוק באותם ימים ארע פיחות כלכלי גדול, ועשירי העיר הפסידו מיליונים רבים. היה זה מופת ההשגחה העליונה שרבנו שהה שם, ובמקום לגייס כספים לישיבה חיזק את בעלי הבתים בעיר באופן מופלא ורומם אותם באמונה וביטחון.
כך היה גם בשנת תש"ע, כשהשתתף בפעם האחרונה בדינר של הישיבה בארה"ב. הוא חשב קודם מה לומר ואף אמר זאת לבנו, מורנו ראש הישיבה שליט"א. באורח פלא לפני שהחל לדבר, פתח ואמר: "דוד המלך אומר (תהלים כג. ד) 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני', הכוונה היא שגם כשהקב"ה שולח חלילה שבט – היינו מקל חובלים, יחד איתו הוא שולח את המשענתך, המשענת והסיוע מהמכה". הנוכחים לא הבינו למה הוא מכוון בדיוק, אך במהלך השנה ארעה המפולת הכלכלית הגדולה, בה ירדו רבים מנכסיהם ואחרים ניזוקו קשות, אז הבינו היטב למה שם השי"ת דברים אלו בפיו.
רובץ בין המשפתיים
מיותר לציין שגם בשהותו בגלות המשיך בשקידתו הרבה. אומר אחד ממלוויו: בימים שהסתובבנו איתו ראינו בחוש דברי הגמ' (ע"ז ה:) 'לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא", היינו השור כשרוצים לחרוש איתו – קושרים אותו לעול שלא נותן ללכת לא לימין ולא לשמאל רק ישר. "וכחמור למשא" – "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" – אומרים המפרשים שהחמור גם כשהוא הולך בדרך, כשהוא נמצא בין העיירות ומגיע הלילה וצריכים לישון – הוא ישן עם המשא שעליו, ואפילו בלילה הוא נושא את משאותיו.
לא אחת מיד כשהגיע מהטיסה, למרות שסבל מאד מהבדלי מזג האוויר, בכל זאת ישב מיד ללמוד בכל העיון והעמקות. גם תוך כדי שהסתובב היה שקוע בלימוד, ואף ידע בדיוק כמה שעות הוא לומד במצבו זה, וכפי שסיפר רבי יחזקאל דוויק, שזכה לארח בביתו את רבינו בעיירות דיל שבניו גרז'י, ששם לב לא אחת, שכאשר היה רבינו חוזר מאוחר מהרגיל או כאשר ישבו אצלו עד שעות מאוחרות יותר, היה קם מוקדם יותר ללמוד – כדי לפרוע את השעות שלא למד, וכמו שמסופר בגמ' על התנא דיזיף ביממה ופרע בלילה.
שחלק מחכמתו ליראיו
בשנים מאוחרות יותר החל לנסוע גם לאירופה, גם שם התקבל באהבה וחיבה, ובייחוד במקומות התורה, התקבל בהערצה רבה ויקרא דאורייתא. כך היה כשהגיע למקומות התורה בהם התכבד למסור שיעורים ושיחות ורבים שיחרו לפתחו. וכך היה גם כאשר ביקר בעיר התורה גייטסהעד שבאנגליה.
לקראת הגעתו פרסם המרא דאתרא הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל, קריאה לבני העיר שיתאספו כולם לכבודו. באותו מעמד נעמד המרא דאתרא ובירך בהתרגשות גדולה ובקול רם ברכת "שחלק בחכמתו ליראיו". לפני כן הודיע לכל הקהל שהוא מוציאם ידי חובתם [סיפר אחד הנוכחים ששם לב שרבנו ענה אמן על הברכה].
לאחר מכן דרש רבינו בפני הציבור, ואמר בהתרגשות ובבכי שאין לו ספק, שהכבוד שחלקו לו אינו לו עצמו אלא לתורה, ואשריהם שזכו לרומם את כבוד התורה ולקדש שם שמים ברבים.
אגב, כשהיה באוסטרליה ביקש לבקר את המרא דאתרא הוותיק הגאון רבי אברהם צבי בעק, לאחר מכן החזיר לו המרא דאתרא ביקור גומלין, וביקש מבעל הבית תלמיד רבינו, רבי יעקב הייבר לצאת מהחדר, כי ברצונו לדבר עם רבינו ביחידות בענייני יראת שמים. כשיצא מהחדר אמר לרבי יעקב בהתרגשות: "מאז שביקר כאן כ"ק אדמו"ר ה'דברי יואל' מסאטמאר, לא היתה לי שיחה מרוממת כזו!".
הילד שהחל ללכת
כשהיה בעיר דטרויט שבארה"ב, היה בין הבאים יהודי שבא עם בנו הקטן להתברך. אותו יהודי תרם את מעשרותיו לישיבה, וביקש ברכה להצלחה וסייעתא דשמיא עבורו ועבור בנו. לפתע התחיל הילד לבכות. רבנו שאל אותו לפשר בכיו – והוא השיב שיש לו אח תאום בביתו, שלא יכול לעמוד על רגליו וודאי שלא ללכת בהן. התחנן הילד בפני רבינו שאחיו ילך כמוהו. רבינו הצטער מאד ממה ששמע, וכנראה התרגש במיוחד מכך שאח כה דואג ובוכה על מצב אחיו, וברכו בקול כפי שביקש: "שיזכה אחיך ללכת על רגליו, כמוך".
הם שבו לביתם, ולמחרת – ותהום כל העיר, אותו הילד שכל העיר הכירה שעד אותו יום לא היה מסוגל ללכת על רגליו, החל לפתע ללכת! הדבר יצר תהודה גדולה, והרופאים שטיפלו בו במשך השנים נותרו המומים. לאחר כמה ימים שב אבי הילד לאכסנייתו של רבנו, עם מעטפה עבה בידיו. הוא סיפר שהניח בצד סכום גדול למען ריפויו של ילדו, ועתה כשאינו צריך עוד לכך הוא רוצה לתת את כל הכסף לישיבה.
"האבן תצא גם ללא ניתוח"
כאשר התארח בשבת אצל אחד מנדיבי הישיבה הגדולים, ניגש אליו בעל הבית בסעודת שבת בבוקר, וסיפר לו שהוא סובל מאד היות שיש לו אבן בכליות. הוא סיפר שכבר עבר שני ניתוחים ללא הצלחה, וביום שלישי הקרוב עומד הוא לעבור ניתוח שלישי. הוא ביקש ברכה שכן חשש מאד מהניתוח, והוסיף שאם יסתדרו הדברים והאבן תצא מעצמה בלי צורך בניתוח – הוא מוכן לתרום מאה אלף דולר לישיבה, ע"מ שרבינו יבטיחו שיעבור הטיפול בהצלחה ותצא האבן בשלום.
סגר רבינו פיו ושפתיו, והניח את אצבעו על פיו לסימן שתיקה. כעת שבת קודש, ולא מדברים על עניינים אלו (וכידוע היה רבינו בתענית דיבור בשבת). וכשניסה שוב ושוב לדבר ע"ז עם רבינו, חזר והניח אצבעו על פיו בסימן שתיקה, וסימן בידו 'לאחר השבת נדבר על זה'.
עם צאת השבת ניגש הנדיב בעל הבית אל רבינו, וקיבל את ברכתו לרפואה שלמה, והוסיף רבינו שאינו צריך ללכת לניתוח. האבן תצא גם ללא הניתוח. כך הווי שהאבן יצאה בשלימות ללא כל טיפול רפואי. אותו נדיב התרגש כל כך מהסיפור, שלא הסתפק בתרומתו אלא הכפילה והיה מספר את הסיפור לכל מי שבא להתרימו. וסיפר הג"ר בנימין קרליבך שכאשר הנדיב סיפר זאת להגרנ"צ פינקל ראש ישיבת מיר, הגיב הגרנ"צ ואמר לו: "על כזה סיפור נתת מאה אלף דולר? על דבר כזה צריך היית לתת מיליון דולר!"…
צריך למסור נפש על תורה
ככל שנקפו השנים הלכו הנסיעות והטלטולים ונעשו קשים יותר, אך רבינו לא הסכים לשמוע על אפשרות שיימנע לנסוע, גם כאשר נכנס לעומק שנות השיבה, והיו מהרופאים שהזהירו שזה עלול להיות מסוכן עבורו לנסוע בגיל כה מופלג, לא ויתר וביקש במפגיע לנסוע לעמוד לימין הישיבה.
רופאו המסור רבי יצחק מלכה מספר, שבכל פעם כשהיה שב מחו"ל ובא לבדקו, היה רבינו שואלו האם יוכל לנסוע שוב! בני המשפחה לא ידעו את נפשם, מחד יש רופאים שמזהירים שלא ייסע, מאידך הוא עצמו עומד על כך לנסוע. הם שאלו את פי מרן הגראי"ל שטיינמן, והוא השיב שרבינו שאני, היות והוא נוסע למען התורה, והיות ומעוניין בכך אין להניאו גם בגילו ומצבו.
שלוחא דרבנן הרב שלמה לורנץ, שהיה ממתפללי הישיבה, שאלו פעם: מדוע ראש הישיבה מטריח עצמו בגיל כה מופלג לגולה, למה לא יישאר בארץ וישלח שליחים מטעמו? השיב לו רבנו שאדרבה, דווקא משום שנחלש ואינו יכול לומר "שיעור כללי" כרגיל, זו סיבה גדולה יותר לנסוע, כי אם אינו יכול להרביץ תורה כבעבר – לכל הפחות יעשה למען התורה באופן זה…
אפילו בשנים האחרונות, כאשר רעייתו הרבנית, שכל השנים עזרה לו בנסיעותיו בצורה בלתי ניתנת לתיאור, התקשתה להצטרף אליו כבעבר, גם אז המשיך את הנסיעות. היה זה מחזה קורע לב להביט כיצד לפני כל נסיעה היה שואל אותה בענווה אם היא מרשה לו לנסוע, והסכימה בכל לב וברכה אותו דקות ארוכות להצלחה במסעו. והוא היה בוכה כילד ממש, ומבקש סליחה בכל ליבו שתסלח לו על שנצרך לעזוב אותה, בהדגישו שעושה כן רק לשם שמים.
פעם סבל חולשה וייסורים לפני הנסיעה. ניסו כמה תלמידים לבקשו אולי ימתין הפעם ולא ייסע לעת עתה, אולם הוא פסק בנחרצות: "מדארף מוסר נפש זיין אויף תורה" – צריך למסור נפש על תורה. והזכיר דברי הילקוט שמעוני (יהושע רמז ל וכ"ה בתנא דבי אליהו) "משעה שנשברו הלוחות נגזר על תלמידי חכמים שילמדו תורה מתוך צער, מתוך דוחק, מתוך טלטול, מתוך שאין להם מזונות, מתוך שעבוד ומתוך הטירוף ובשביל אותו הדבר שמצטערים – עתיד הקב"ה ליתן שכרם כפול ומכופל". וכשגמר להביא את לשון הילקוט פרץ בבכי עז.
בהיותו בגיל מאה וחודשיים, נסע לדינר האחרון למען הישיבה. היה זה דינר מיוחד שארגנו בעבורו המוני תלמידיו בחו"ל, שרצו לשמוח עמו עם הגיעו לגיל המאה – על מאת שנות מסירות לתלמידים, והוא במסירות נפש הגיע, ראו עד כמה בנפשו להרבות כבוד שמים, לעשות בגופו למען הישיבה הק'.
אכן, עד יומו האחרון עמל בעצמו במחשבה ומעשה להמשך קיום הישיבה הק', בבת עינו, בתוך כל הקשיים שצצו בארץ ובחו"ל. הוא ביקש ותבע מאלו שסבור היה שהם יוכלו להמשיך את קיומו ושגשוגו של מבצר התורה הגדול – ישיבת תורה אור – שימשיכו לעשות זאת, ואכן סייעתא דשמיא מופלאה עומדת לה לישיבה, לכוללים ולחבורות להמשיך לגדול ולשגשג, ולגדל מאות בני תורה למרות המצב הכלכלי הקשה.
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')