מדי שנה היה הרבי מהוסיאטין זי"ע נוהג לעלות לירושלים עיה׳׳ק, החל מאמצע חודשי הקיץ המהבילים בהם קשה היה עליו להימצא בת׳׳א. בחודשים אלו היה שוהה בדירה שכורה בשכונת ׳מונטיפיורי החדשה׳, הלא היא ׳קרית משה׳ דהיום, שם שהה עד לאחר חודש תשרי.
את שהותו בירושלים היו מנצלים היטב עד תום גדולי וחסידי ירושלים, שהריחו ביראת ה׳ והבינו במי מדובר, ורבים מהם נתקשרו אליו בעבותות אהבה והלכו אחרי איש האלוקים. אחד מיקירי ירושלים שזכה להימנות בין גדולי חסידיו של הרבי מהוסיאטין, היה הגה׳׳ח רבי נטע ציינווירט זצ׳׳ל, שהיה דבוק וקשור בו עד לאחת ואף זכה להוושע מברכות פיו.
באחת השנים בחג הסוכות, בעיצומה של המלחמה העולמית השניה — מספר אחיו הרב מרדכי — זכיתי להתלוות אל אחי הגדול הגה׳׳ח ר' נטע זצ׳׳ל בעת שהלך להסתופף בצילא דמהימנותא לחזות בעבודת הנענועים במחיצתו.
היתה זו עבודת קודש גלויה לעין כל, הצדיק עמד מעוטף בטליתו וממנה יצאו ידיו הקדושות אוחזות בד׳ מינים. בכלות הנפש ממש ובכוחות על טבעיים היה עומד אחוז שרעפים ודביקות שלא מעלמא הדין, ובמשך שעות היה מעלה ומביא לעצור רוחות וטללים רעים. כל מי שנכח במעמד זה היה מתאר את הרטט וחרדת הקודש שאפפה את כל הסובבים למראה עבודת קודש זו. לאחר התפלה פנה הצדיק לערוך את שלחנו הטהור בסוכה הצמודה לבית, כשמסביב עמדו החסידים.
הרבי הקדוש ישב, כדרכו בקודש, בדבקות נוראה, בשתיקה ובדממה, כשלפתע החל גוו לרטוט. פתאום הגביה הרבי מעט את קולו ונשמע אומר בחיל ורעדה:
׳׳נוסעת לה ספינה בלב ים, ועליה נמצאים אחינו בני ישראל אשר עברו עליהם מאורעות וצרות עד אין שיעור, ורוצים הם להיכנס לארץ ישראל. האם יטביעו ח"ו שוב את הספינה?!׳׳ – כך שואל-אומר הרבי, ותוך כדי דבריו הסתומים מחווירות פניו הקדושות עד מאד, ראשו נשמט לאחור ונראה כאילו נרדם והתעלף.
כל הנוכחים אחזתם חיל ורעדה. חתנו של הרבי, הרה׳׳ק רבי יעקב (בעל ה'אהלי יעקב' שלימים מילא את מקומו של חמיו), שישב לצידו בראש השלחן, נחרד אף הוא למראה עיניו ולמשמע אוזניו, אך הבין כי לא דבר פשוט הוא וכי משהו נורא קורה, וחותנו הק׳ ״עובד״ לעורר רחמים ולפעול ישועה. מיד החל לקרוא בקול ובהתעוררות ואמר: ״לא לא! לא יטביעו אותם!״.
תוך כדי קריאתו התעורר הרבי הק׳ וחזר לעצמו והמשיך לנהל השלחן בדביקות. אולם כעבור מספר דקות, שוב חזר על עצמו המחזה הנורא. גוו של הרבי החל רוטט, פניו שוב חיוורות ושפתותיו רועדות, והוא פתח פי קדשו כבראשונה והחל לומר:
״נוסעת לה ספינה בים, עליה אחינו בנ״י אשר עברו עליהם כ״כ הרבה צרות ויסורים, ורוצים הם לעלות לארץ, האם ישלחו אותם בחזרה?!״ – וכמו קודם, שוב נשמט ראשו לאחוריו, וחתנו ה'אהלי יעקב' החל קורא בקול: ״לא לא! הם לא ישלחו בחזרה!״.
כל הנוכחים עצרו את נשימתם והבינו כי הצדיק הקדוש יושב כאן ואילו ראשו מגיע השמימה, לעולמות עליונים, שם הוא מנהל מערכה טמירה ונעלמת להצלתם של אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה בלב ים, בלא שאף אחד מהנוכחים יודע במה המדובר.
התדהמה שאחזה בכולם גברה פי כמה וכמה כאשר המחזה הנורא לו היו הם עדים חזר על עצמו בשלישית, כשהרבי החל רועד ורוטט ושוב פתח את פי קדשו ואמר:
״נוסעת לה ספינה בים ועליה אחינו בנ״י אשר עברו עליהם כ״כ הרבה צרות ויסורים, ורוצים הם להיכנס לארץ ישראל, האם לא יכניסו אותם?!״. הרבי נשתתק והמשיך לשבת בדממה ובדביקות כדרכו בקודש.
כעבור דקות ארוכות של דממה פתח ואמר בקול ברכה ותקוה: ״שהשי״ת יעזור שימצאו להם מקום יישוב בתוך הים, שם יתירו להם לרדת מהספינה, ובעז"ה משם יוכלו לאחר מכן לעלות לארץ ישראל".
כל קהל הנוכחים שזכו להיות במעמד נורא ונשגב זה, יצאו משם נסערים עד עמקי נפשם ונצרו בליבם את המחזה הנשגב אותו ראו ושמעו כן תמהו. הם הבינו מיד כי לא דבר ריק הוא, אלא שהם בעיני בשר אינם רואים. זכו הם להיות עדים לחזיון הנורא בו יושב הרבי הק׳ ועיניו צופיות ורואות בצרות ישראל מרחוק.
באותה שעה היו כולם עדיין תחת הרושם הנורא של סיפור הטבעת ספינת המעפילים שהתרחש זה לא מכבר. משום כך הבינו שכנראה הרבי הק׳ רוצה לעורר רחמים ולפעול ישועה עבור מקרה דומה של ספינה המתרחש בימים אלו, ובכח צדקתו וקדושתו הוא מונע את השמדתם או הגלייתם ח״ו, ובהמתקת הדינים הוא גורם להם שיתעכבו באחד מאיי הים, ורק אחר כך יורשו לעלות לארץ הקודש. ״נו, ימים ידברו״, הפטירו זה באוזני זה ומיהרו לבתיהם להתכונן לשמיני-עצרת, החג הקרב ובא.
כעבור מספר ימים היתה כל הארץ כמרקחה. החדשות הטריות סיפרו שוב על ספינת מעפילים שעושה דרכה לחופי הארץ, והאנגלים הצליחו לשים עליה את ידם האכזרית. הפחד הנורא שמא יחזרו האנגלים על פעולת הורדת הספינה על נוסעיה למצולות ים, הרעיש את העולם כולו והלחץ הבין־לאומי היה אדיר. גם להגלותם שוב לאירופה העשנה לא יכלו, לאחר שהחזירו לשם את האוניה 'יציאת אירופה' [אקסודוס] כשעל סיפונה כמה אלפי נפשות של פליטים חסרי כל, והעולם, האדיש בדרך־כלל, לא ראה זאת בעין יפה.
כך נולד לראשונה רעיון ההגליה לקפריסין, שאמנם הסב סבל רב ועוגמת נפש עצומה לפליטים, אולם נפשם נשארה להם לשלל ובהמשך זכו לעלות לחופי ארץ הקודש ולחיות בה מחדש. אותם מתי מעט חסידים ואנשי מעשה שנכחו בשולחנו הטהור של הרבי מהוסיאטין בהושענא־רבה, ידעו כי דברי הצדיק הק׳ עשו רושם למעלה, ומן השמים סיבבו את דעת האנגלים, שהחליטו להפנות את הספינה על נוסעיה לאי קפריסין, שם שוכנו באוהלים ענקיים.
אוניה זו היתה הראשונה בין האוניות שהוגלו לקפריסין, ומני אז כל ספינה שהתקרבה לחופי הארץ נשלחה ע״י האנגלים לפרוק את מטענה האנושי באי זה. כמות הניצולים במחנות העקורים בקפריסין הגיעה ללמעלה מחמישים אלף נפשות, ביניהם ששוכנו שם לחודשים ואף שנים, עד לסיום המנדט הבריטי והכרזת המדינה, רק אז זכו אותם פליטים לעלות לארץ חמדת אבות, לחונן את עפרה ולהתחיל בחיים חדשים.
כאמור, בין הנוכחים באותו מעמד נורא של גילוי שמיימי זה בסוכתו של הרבי מהוסיאטין, היו הגה״ח רבי נטע ציינווירט זצ״ל ועימו אחיו הגה״ח ר׳ יוסף זצ"ל ויבדלחט״א הגה״ח ר׳ מרדכי – מספר הסיפור [תשוח״ח להרב משה ברזל על אדיבותו בעריכת הסיפור]. זכו הללו לראות עין בעין את דברי הצדיק מתקיימים, בבחינת ״צדיק רואה וגוזר, והקב״ה מקיים״.
(הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א, 'המודיע')
1/255