הרב אהרון כהן
"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" (על הניסים)
מסופר על גבאי צדקה, שהגיע לאיטליה כדי להתרים כסף לטובת מוסדות תורה בירושלים ת"ו. מקום מושבו היה אצל אחד הגבירים הגדולים. הגבאי היה מופתע מהעושר בארמונו של הגביר. מנורות קריסטל השתלשלו מהתקרה, על רצפת השיש היו פרושים שטיחים מפוארים, השולחן היה ערוך בכלים מפוארים וכך הלאה והלאה.
לפתע הוא שם לב לדבר מוזר מאד: חנוכיית זהב ענקית הייתה במזנון, וסמוך לה היו מונחים שברי בקבוק. תמה הגבאי, מה הקשר בין שברי הזכוכית לארמון שכזה? הגביר שראה את הגבאי המשתומם, שאלו: "בוודאי הנך מתפלא מה עושות כאן הזכוכיות הישנות?!".
"אכן כן", ענה לו הגבאי. השיב לו הגביר: "אני חייב לשברים אלו את כל עולמי… הם יקרים לי יותר מכל הזהב והכסף שהנך רואה בביתי!", תוך כדי שהוא מסביר לגבאי את פשר הדברים, החל לגולל את סיפורו:
"נולדתי בהולנד, למדתי שם בישיבה, חשבתי שאשאר שם כל ימי חיי, אך כשהגעתי לגיל מצוות, הגיע אלי מכתב מסבי שגר באיטליה, וביקש ממני שאני הנכד הבכור, אבוא לעזור לו בחנותו תקופה קצרה, היות והוא אינו חש בטוב. הורי הסכימו ואף עודדו אותי לנסוע. כך מצאתי את עצמי עוזב את עולם התורה ועובר לחיי מסחר, עזרתי לסבי בחנות מבוקר ועד ערב, אבל לצערי מצבו של סבי החמיר ולאחר זמן מה הוא נפטר.
"הייתי כבר שקוע בעולם המסחר, ההצלחה האירה לי פנים, נהניתי מכל רגע שהרווחתי במו ידי, עסקיי פרחו מיום ליום, פתחתי סניפים רבים. הודעתי להורי שאני נשאר באיטליה, היות והייתי עסוק בניהול העסק מבוקר עד לילה.
"הצעד הראשון של הידרדרותי, היה כאשר הייתי מאד טרוד בעבודה ונאלצתי לוותר על תפילת ערבית. לא חלף זמן רב ודילגתי על שחרית, בתירוץ שזה 'רק היום', כמובן שעבירה גוררת עבירה וגם מנחה כבר לא התפללתי, ההידרדרות הייתה במדרון תלול מאד, עד כדי שלא נשאר בי שמץ של יהדות. לאחר זמן התחתנתי, נולדו לי ילדים, שגם בהם לא היה זיק של יהדות, בעקבות כך שלא חינכתי אותם בדרך של אבי וסבי.
"והנה יום אחד כשהלכתי ברחוב, אני רואה קבוצה של יהודים משחקים. לפתע אני שומע זעקה נוראה. התקרבתי למקום וראיתי ילד ממרר בבכי, וסביבו ילדים שמנסים להרגיעו. ניגשתי אל הילד ושאלתי אותו: 'מה קרה לך?', ענה לי הילד בעיניים אדומות ובקול בוכים: 'אני בצרה צרורה! מה אגיד לאבא?!'. 'מה קרה, אולי אני יכול לעזור לך?', שאל הגביר. אולם הילד, שהיה בסערת רגשות, לא הצליח להוציא מילה מפיו. חבריו הסבירו לי שהילד הגיע ממשפחה עניה, אביו חסך במשך תקופה ממושכת פרוטה לפרוטה עבור בקבוק שמן זית, כדי שיוכל להדליק את נרות חנוכה בהידור. היום אחרי הצהרים הוא שלח את בנו לקנות לו את השמן, כשהוא מזהיר את בנו שלא יתעכב בדרך, ויבוא ישר הבייתה כדי שהבקבוק חס וחלילה לא יישבר. הילד אכן קנה את הבקבוק, אך כשראה את חבריו שכח מאזהרותיו של אביו, ותוך דקות הבקבוק נשבר לרסיסים.
"לבי נתמלא צער ורחמים על הילד. אמרתי לילד שיתלווה אלי לחנות, ושם קניתי לו בקבוק שמן זית שהיה גדול בהרבה יותר מהקודם. האושר חזר לפניו, וכל הילדים השתתפו בשמחתו". המשיך הגביר לספר לגבאי: "בדרכי הביתה באותו ערב המשיכו להדהד באוזני המילים: 'מה אגיד לאבא? מה אגיד לאבא?'. חשבתי על עצמי. 'באמת, מה אגיד לאבא?? מה אגיד לאבא שבשמים שהפקיד בידי נשמה יקרה, וציווה עלי לשמור עליה, מה אומר לאבא אחרי פטירתי? הרי הפניתי עורף ליהדות! איזה תירוץ אומר לאבא שבשמים ביום הדין?!'
"בו במקום חזרתי למקום שהילדים שהו בו, אספתי את שברי הבקבוק מהרחוב, אספתי אותם ולקחתי אותם לביתי. עוד באותו הלילה, לתדהמתם של אשתי וילדיי, הדלקתי את נר החנוכיה, מה שלא עשיתי כבר שנים רבות.
"בכל לילה שעבר הדלקתי נר נוסף, התבוננתי בנרות המרצדים, ובליבי הרבה תקווה. נזכרתי בהורי, בביתי ובילדותי. בחנוכה התחילה הדרך שלי חזרה לשורשי היהדות ולקיום המצוות. עכשיו אתה מבין מדוע כה יקרים בעיני שברי זכוכית אלו?!", סיים הגביר את דבריו בהתרגשות רבה.