ישבתי בהמתנה לטיפול מסוים, וכדי לנצל את הזמן עיינתי בחומש, ולצדי ישב אדם שאינו שומר מצוות. והנה לפתע יוצא מחדר-הטיפולים יהודי חרדי, שאינני מכירו כלל, ושתי ידיו מגובסות. לא יד אחת, אלא שתי ידיים, מה שאמור להגביל במאוד את תנועותיו וכל התנהלותו היומיומית.
השתתפתי בצערו של המגובס הלזה, ואמרתי לו בהלצה: למה היית צריך לשבור את שתי ידיך, לא היית יכול להסתפק ביד אחת?!…
האיש, שהגבס על ידיו היה עדיין טרי, הביט בי, ולא נשאר בלי תגובה.
"ראשית, מי כמונו יודעים שהכל-הכל מגיע מהשם יתברך, ולא אני עשיתי זאת. וכשהקב"ה עושה משהו, הרי בוודאי ובוודאי שהכל לטובה. ואם זה לטובה – עליי לשמוח ולהודות. ושנית", הוסיף האיש בלהט, "אני מודה בתודה מיוחדת להשם יתברך שעשה לי רק את זה, ולא הביא עליי דברים חמורים יותר".
אמר, לא יסף, והמשיך בדרכו. אבל היה נראה בבירור שלא היו אלה דברים מהפה-ולחוץ, אלא הוא אמר את מה שאמר באמונה שלימה, ומתוך הכרה מלאה בכוח-מלכותו של השם יתברך.
חזרתי לענייניי, השבתי את עיניי אל החומש והמתנתי לתורי. אבל הבחנתי שהחילוני שישב לצדי על כסאו, נע ונד ואין לו מנוחה. הבטתי בו, וכשראיתי שהוא אכן מוטרד ממשהו, שאלתי אותו האם הוא זקוק לעזרה.
ובמקום להשיב על שאלתי, פרץ האיש בבכי ואמר: "אני מקנא בכם!" וחזר על שלושת המלים הללו כמה וכמה פעמים. "אני מקנא בכם, אני מקנא בכם!"…
מה קרה? – שאלתי. והוא, כאילו ציפה לשאלה הזו, מגיב בהתלהטות נפשית עצומה: "לא ראית את האיש ההוא?! זה שיצא כששתי ידיו נתונות בגבס, ולא רק שאינו מתלונן על אף אחד, הוא עוד מודה לאלוקים!
"איפה אפשר למצוא אנשים יקרים כאלה, אם לא אצלכם בציבור החרדי? איפה? – אני מקנא בכם!"
ואני חשבתי לעצמי איזו חריטה בנפש התבצעה באותו רגע ליהודי זה! והכל בגלל כמה מלים של אמונה שיצאו מפיו של יהודי מאמין!
זה נקרא ׳לקטוף מצוות'. לקטוף קידוש השם, שהיא המצוה הגדולה ביותר.
(מכתבו של בעל המעשה, פורסם ב'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)