הרב ישראל ליוש
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת… (לא יח)
ככלתו, כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה.
[רש"י]
הגמרא במסכת נדרים לח א אומרת: א"ר יוחנן בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה שנאמר 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו'.
נשאלת השאלה: אם בלאו הכי משה רבינו לא יכול היה ללמוד את התורה מעצמו והיה נזקק למתנתו של הקב"ה, מדוע, אם כן, היה עליו לשהות שם ארבעים יום וארבעים לילה בלא לאכול לחם ובלא לשתות מים, הרי יגיעה זו לא הועילה לו כלום?
האלשיך והחתם סופר (בחידושיו למס' כתובות נ א) למדו מזה דבר נורא, כל אחד בלשונו ובסגנונו, משה רבינו צריך היה לשהות שם ארבעים יום במחיצתו של הקב"ה לפני קבלת התורה, כדי לנקות ולטהר את עצמו מהבלי העולם הזה שעסק בהם בהיותו במדבר עם בני ישראל, ורק אחרי שארבעים יום 'לחם לא אכל ומים לא שתה', נפרד מהגשמיות, התבדל והתנתק מהם, הפך הוא לכלי המסוגל לקבל את התורה.
יש שלמדו מכאן לימוד נוסף כמאמר חז"ל: 'לא יגעת ומצאת אל תאמין, יגעת ומצאת תאמין', בלימוד התורה היגיעה היא תנאי הכרחי במציאה, אי אפשר ללמוד תורה, להשיגה ולהבינה בלא יגיעה, אך גם אחרי העמל והיגיעה הרי היא בגדר מציאה, כאילו הוא זוכה מההפקר בסייעתא דשמיא בידיעת התורה ובהבנתה.
ביאור זה יישב להגאון בעל ה'בית הלוי' זצ"ל קושיא על מאמר חז"ל הנ"ל: 'יגעת ומצאת תאמין', הלא 'יגיעה' היא ההיפך מ'מציאה', כי הרי המציאה באה לו בהיסח הדעת בלא יגיעה כלל, אם כן מדוע נקראת התורה 'מציאה' אחר שקדמה ליה 'יגיעה'?
אלא, למד מזה הבת הלוי חידוש בדרכי יגיעת התורה, אדם עמל על קושיא חמורה בסוגיא, עולים בדעתו כמה תירוצים ודרכים לפתרון המבוכה, ולפתע בא לו במחשבה ממקום אחר תירוץ פשוט ומחוור להפליא שכלל אין לו קשר לתירוצים הקודמים שעלו לו בעמל רב, אין זה אלא כי היגיעה היא תנאי בלימוד התורה, ובעקבותיה ימצא את המציאה…
***
בישיבת 'כנסת בית יצחק', ישיבתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעל ה'ברכת שמואל', נאמר השיעור כללי באימה וביראה, דממה מוחלטת שררה שם, התלמידים רוצים לקלוט כל מילה, כי יודעים הם שלפני שהיא נאמרה היא נשקלה בפלס הניתן בידי גאון הגאונים, ויותר מששקל מה לומר, שקל גם מה לא לומר. בגלל ידיעה זו לא נשאלו שאלות כמעט כל השיעור, כי הם ידעו שהתירוץ, הקושיא או הראיה שנאמרו, עברו שבע בדיקות ושבע חקירות, והשאלה שעלתה במוחם, עלתה בודאי אף במוחו הגאוני של ראש הישיבה והיא נשללה, אם כן, מי אנחנו שנעורר או נערער?!
פעם, התעוררה לאחד התלמידים שאלה חמורה באמצע השיעור, אך ידע הוא כחבירו שבשיעור מקשיבים ולא שואלים, הוא רשם את השאלה לעצמו ולאחר השיעור נגש לר' ברוך בער והציע את שאלתו.
"שאלה טובה" – אמר ר' ברוך בער – "לא חשבתי עליה כלל, אעיין בה…"
הבחור הוחמא מתגובתו של ראש הישיבה וחיכה למוצא פיו, ואכן לאחר כמה דקות של עיון, אורו פני הרב, הוא הרצה לפני השואל תשובה נפלאה שהאירה את הסוגיא באור חדש, אור יקרות, ובשמחה של תורה שב התלמיד לגמרתו, להמשיך לעסוק במשוש חייו.
עודנו שקוע בהרהורים על התירוץ הנפלא, שמע התלמיד רחש קל סביבו, הוא הרים את עיניו ולהפתעתו ראה את ראש הישיבה עומד לידו ובפיו דבר מה אליו, "סליחה, התירוץ שעניתי לך אינו אמיתי, צריך עדיין לעיין בקושייתך…!" טרם הספיק הבחור לשאול מהו הפקפוק בתירוץ שהיה נראה כה נפלא, הסתלק הרב מהמקום, והתלמיד נשאר תמה ומסוקרן…
היום תם, והבחור נשכב לישון, לאחר שעברו עליו שעות רבות של עיון בכל צדדי הסוגיא כדי לנסות להבין מדוע חזר בו ראש הישיבה מהתירוץ, ולפתע באמצע הלילה, נקישות נשמעות על דלת חדרו, התלמיד התעורר, הביט בשעונו, ארבע בבוקר!! מי נוקש בשעה זו על הדלת? והנה נקישה נוספת, ועוד אחת…
התלמיד קם, נטל את ידיו ופתח את הדלת, לתדהמתו רבי ברוך בער, הראש ישיבה הנערץ בפתח, פניו שמחות ומאירות כלפיד, "התירוץ…" – קרא רבי ברוך בער – "התירוץ שאמרתי לך נפלא… הוא מצוין… בדקתי אותו מכל צדדיו והוא אמת לאמיתה של תורה…"
"אם כן" – שאל התלמיד – "מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר? מחמת איזו קושיא חזר בו הרב מהתירוץ, ואיך היא תורצה?"
"מהרגע הראשון" – הסביר לו הראש ישיבה – "היה התירוץ נראה נפלא ביותר, אך לאחר כמה רגעים חשבתי: איך אפשר להגיד תירוץ אמיתי על קושיא חמורה כל כך ברגע אחד, מבלי לעמול עליו, להתאמץ ולהתייגע. משוכנע הייתי שתירוץ שנקנה בלא עמל אינו יכול להיות אמיתי, כי תורה נקנית בעמל וביגיעה ולא בהבזק של רגע… לכן, למרות שנהניתי מאוד מהתירוץ, לא יכול הייתי להשלים איתו מבלי שנתקיים בו התנאי של 'עמל התורה', עתה לאחר שעמלתי עליו כדבעי, יכול אני להעיד על התירוץ בבטחה כי אמיתי הוא…"
הסברו של ראש ישיבה, היה עבור הבחור שיעור חי ומוחשי בעניני 'עמלה של תורה'…
***
הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל היה יגע על סוגיא אחת ימים ולילות במשך שבועות שלמים, פעמים שהיה מניח על מצחו אלונטית רטובה, כדי לרענן את מוחו היגע.
פעם שאלו אחד ממקורביו: "הרי ראש הישיבה ידוע כבעל כשרון גדול, מדוע זקוקה לו יגיעה זו? האם קרה משהו?"
השיב לו רבי נפתלי בחכמה: "הלא פרנסתי כיום היא מהיותי 'ראש ישיבה', וחז"ל קבעו ש'מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף', משום כך, כנראה, אינני מצליח לומר שיעור טוב מבלי יגיעה ועמל רב".
***
הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל לא היה מוותר על עמל כלשהו בלימוד התורה, גם על יגיעה שיכול היה לוותר עליה, לא ויתר, אדרבה הוא חיזר אחריה ושמח לעמול בה…
פעם, באמצע הלימוד נזקק היה לעיין בספר, בחור שהיה עימו נעמד כדי לגשת אל ארון הספרים ולהביא את הספר לרבו, אך הרב הניא אותו מתכניתו, "אל לך לטרוח, אינך יודע היכן הספר מונח, אני אגש להביאו…".
לימים הסביר אחיינו הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל את פשר הנהגתו, הוא בהחלט לא רצה להטריח את זולתו, וכאשר היה בידו להסתדר בעצמו בוודאי העדיף לעשות כך, אך מלבד כל זאת הוא ראה בטרחה זו משום 'עמל התורה', ואכן הנהגה זו השאירה רושם עז בקרב תלמידיו, הם ראו שגם בהיותו זקן וחלוש מיהר לטרוח ולהביא כל ספר בעצמו, אף כאשר הדבר היה כרוך בטיפוס על סולם והורדת הספר הדרוש ממרומי ארון הספרים.