לפתע אבא נזכר… הוא לקח כובע וחליפה, נעמד וזעק בכל כוחו: "אבא שבשמים, ערך בני יעקב עלי! אני מקבל על עצמי לשלם את הערך הקצוב בתורה של הבן שלי, לתת את זה לבדק הבית!"

…השמועה עשתה לה כנפיים. פרקי תהילים נרגשים נאמרו, עצרת תפילה דחופה נערכה בבית הכנסת בשכונתנו. כולם זועקים לשמים. אנא ה', קל נא רפא נא ליענקי הרך, שייצא מזה, שיחלים במהרה…

שבוע ימים של מתח, של תפילות וקבלות. אלפי ספרי תהילים. המון המון דאגה. שבוע של עליות ומורדות במצבו הקשה של יענקי המתוק… לא פשוט בכלל. אבא ואמא עומדים מול מטתו של יענקי. המדדים מראים שהמצב הולך ומחמיר. פניהם החמורות של הרופאים לא מבשרות טובות. נו. מה עושים??? צריך פה דחוף איזו סגולה טובה.

לפתע אבא נזכר. הוא לקח כובע וחליפה, נעמד וזעק בכל כוחו: "אבא שבשמים: ערך בני יעקב עלי! אני מקבל על עצמי לשלם את הערך הקצוב בתורה של הבן שלי, לתת את זה לבדק הבית, לרומם בית אלוקינו, ושיהיה דמי ערכו של יענקי כפרה עליו, לרפואתו ולהחלמתו המהירה".

לאחר כמה דקות הגיע הרופא, ושוב לקח ספירת דם. בדק דופק ואורו פניו. הו! ברוך ה', מסתמנת מגמת השתלטות על החיידק. לא חלפו עשרים וארבע שעות, ויענקי כבר נשם בכוחות עצמו, הוא התעורר ואפילו צחק, ואפילו הספיק לשחק עם האוטו שקנו לו בבית החולים. את ההתרגשות והדמעות שהיו שם לא ניתן לתאר. וכשהגיע רגע השחרור, מנהל המחלקה ניגש לאבא ואמא ואמר להם: שתדעו! היה לכם פה נס גלוי! קיבלתם בן חדש במתנה! המצב שלו היה מאוד קשה. הכל בזכות התפילות.

אבא ואמא יצאו מבית החולים, אמנם בדרך הביתה, אבל זה היה מובן מאליו שהולכים הביתה רק בשביל להתארגן. רק בשביל להכין מזוודה. כי ברגע שיתאפשר, תופסים את הרגליים ומיד נוסעים לירושלים. "אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודיבר פי בצר לי". אבא התחייב "ערך בני עלי", וכעת לא נותר אלא לעלות לירושלים, לשלם את ערכו של יענקי המתוק, כמובן בצירוף קרבן תודה. ובפרט שבמקרה, ממש בשבוע הזה יחול היומולדת של יענקי, עוד שבוע ימים הוא נהיה בן חמש. סליחה, בעצם הוא נהיה רק בן שבוע ימים, כי כאמור. קיבלנו ילד חדש במתנה מאבא שבשמים!

אבל על כל פנים אין לנו הזדמנות יותר מתאימה להקריב קרבן תודה לה' על שנתן לנו את יענקי, כמו יום ההולדת של יענקי בכבודו ובעצמו, ולכן, אבא ואמא רק הגיעו וכל המשפחה נכנסה למרתון של הכנות לקראת הנסיעה לירושלים.

הנס שלנו שאנחנו לא גרים כ"כ רחוק מירושלים, בסה"כ מהלך יום אחד. אנו גרים בנחלת יהודה, בעיר 'עקרבת', המסומנת במפה של חז"ל בתור הנקודה הדרומית הכי רחוקה שנמצאת עדיין בתוך הטווח של מהלך יום אחד מירושלים (זה נפק"מ לגבי נטע רבעי, שמהעיר שלנו ולפנים צריך להעלות את הפירות עצמם לירושלים, ומהעיר שלנו ולחוץ ניתן לפדות ולהעלות רק את הדמים).

בינתיים כל הילדים התגייסו להכנות. הדסה ואסתר ישבו דבר ראשון על ההזמנות, אבא ניסח להם את ההזמנה ונתן להם רשימה של שבעים איש מהעיר שלנו שיוזמנו ל"זבח תודה" בעוד ארבעה ימים מהיום. כמו כן נכתב בהזמנה שמי שנענה להזמנה, אנא שיאשר את השתתפותו בהקדם האפשרי כדי שנדע להתארגן לקראת השמחה. חמורים וכרכרות יעמדו לרשות המוזמנים, נא לשמור על טהרה…

ההזמנות חולקו עוד באותו יום. כמובן ששליש מהאנשים הודיעו בצער שהם לא יכולים להשתתף, כי בשביל לעלות לבית המקדש הם צריכים התרעה של שבוע מראש בשביל להיטהר מטומאת מת. אבל מה נעשה שאבא ואמא נחושים בדעתם לעשות את זבח התודה הזה כבר ביום ההולדת של יענקי. הנס שלנו הוא, שכשאנחנו נטמאים במת, אנחנו תמיד משתדלים להיטהר מיד ולא מחכים למישהו שיזמין אותנו ויתן לנו התרעה של שבוע מהיום (אמנם לפני חודש בלבד היתה פה לוויה של יהודי מבוגר והיה צורך בנושאי המיטה וחילופיהן, וכל הגברים של הבית שלנו נזקקו למצוה ונטמאו, אבל מיד לאחר הלוויה הם הזדרזו ומיד פירשו והתחילו בספירת ג' וז', ולא חיכו להזמנה של "זבח משפחה" בשביל להתחיל להיטהר. זה הנס שלנו, שאנחנו לא דוחים לרגע האחרון, אבל כל אלו שאין להם כח להתחיל בהזאות ובספירות, אז תמיד הם נזכרים מאוחר ועל הדרך הם מחמיצים כל מיני הזדמנויות).

ובכן, אבא ואמא הקדימו ועלו לירושלים יום לפני כן, כדי לארגן ולהתארגן לקראת הקרבן תודה. אבל לפני כן, לפני הקרבן תודה, יש משהו יותר חשוב, יש דין ערכין! אבא הרי התחייב את ערכו של יענקי כשעמד ליד מטתו.

אבא ואמא ויענקי חיכו בהמתנה להיכנס ללשכת הגזבר, שיושב באחת מי״ג הלשכות במקדש… והנה, סוף סוף הגיע תורם. הם נכנסים. הגזבר – מדובר בתנא קדוש, לוי – יושב ומפניו בוקעות שתי עיניים יוקדות ביראת שמים טהורה, והוא שואל: כן, מה העניין? אבא התחיל לספר על חסד ה' וישועתו כי גבר עלינו, ועל הרגעים הקשים שבהם עמד ונדר "ערך בני עלי". הגזבר שאל כמה פרטים טכניים אודות "המעריך" – אבא, ואודות ה"נערך" – יענקי.

ואז הגזבר התרגש… כן, לא יאומן. הגזבר, הלוי הנוקשה התרגש, לא פחות ולא יותר. ולא זו בלבד אלא הוא אפילו לקח את יענקי על הברכיים. ואז הוא פנה ליענקי ושאל אותו: בן כמה אתה? יענקי ענה: מחר אני אהיה בן חמש!

הגזבר נרתע. "מה? מה אמרת? מחר?" ואז הוא פנה ואמר לאבא ואמא: אתם יודעים מה המשמעות של יום המחרת? ממחר ואילך, אם אתם אומרים "ערך בני עלי" אתם משלמים עשרים שקלים כסף! כי כתוב בתורה: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים", אבל היות והסיפור שלכם קרה שבוע אחד בלבד לפני גיל חמש, הרי "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף". זה הבדל משמעותי בסכום.

אבא שלשל לידיו של הגזבר חמשה שקלים כסף! הגזבר נשק על מצחו של יענקי בחום ואמר לאבא: אל תשכחו להגיע לכאן בחג הסוכות הבא עלינו לטובה, ואז אני מכין אתכם מראש: אתם תראו פס חדש של זהב לרוחב הגזוזטרא של עזרת הנשים בשמחת בית השואבה, שזו כעת התכנית הקרובה שעומדת על הפרק באסתטיקה של בדק הבית, "לפאר בית מקדשנו" ולצפות אותו כולו בזהב לפי מידת היכולת. אז כשתראו את זה, תדעו לכם שה"חמשה שקלים כסף" של יענקי שלכם נמצאים שם בין עוד כמה מאות יהודים שנדבו ערכין וחרמין בחודש האחרון!

אמא התרגשה מאוד. צמרמורת תקפה אותה ודמעות עמדו לה בעיניים: יענקי שלנו, לא רק שהוא ב"ה הבריא וחזר לעצמו, אלא הערך שלו בכבודו עצמו הולך להופיע כאן בבית המקדש לכבוד ה'! לא יאומן. איזו זכות.

אמא כבר מחכה בכיליון עיניים לחג הסוכות. הפעם היא לא תוותר לסבתא. הפעם סבתא חייבת גם להגיע לירושלים לשמחת בית השואבה, כדי לעמוד שם על הגזוזטרא, וכשהחסידים ואנשי מעשה ישוררו "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", אמא תצביע על פס הזהב החדש שיש שם. "הנה, אתם רואים? הפס הזה, זה יענקי שלנו. זה הערך שלו…" אמא תראה את פס הזהב לכל מי שרק תהיה מוכנה לשמוע על הנס שעומד מאחורי זה. ולאורך כל השנים אמא תראה את זה ותזכור את הרגעים של "הפכת מספדי למחול לי", את הרגעים שאבא הקדיש את ערכו של יענקי, והנה ב"ה הוא בריא ושלם.

כעת, לאחר התשלום של הערכין, אבא התפנה להתארגן לקראת האירוע של הזבח תודה שיערך מחר אי"ה. מחר יבואו לפה עשרות יהודים מהעיר שלנו לכבוד האירוע, תהיה פה שמחה גדולה של מצוה. "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא, נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללוי-ה".

(מתוך חוברת 'בשובי לירושלים' מבית 'אז נדברו')