לפני תקופה צעק אלי רוכב אופנוע ברח' רבי טרפון: "תודה על המאמרים ששינו את חיי. אני אומר לך בלי להכיר אותך שעברת הרבה קשיים בחיים"…

חייהם של רוב בני האדם עוברים במדידה, לעיתים יומיומית, של הצלחה וכישלון. עוד לא קם אדם שאינו רוצה להצליח ועוד
לא קם האדם שמייחל להיכשל. הדברים חזקים יותר בהגדרה הכללית של חיי אדם. אנשים רוצים להיחשב כמצליחנים ולא כמפסידנים.

הבעיה שלרוב רובם של בני האדם אין מדד אמיתי לדעת אם הצליחו או כשלו. כי כישלון והצלחה הם לעיתים עניין של תחושה
פנימית, וגם בדברים אוניברסליים יש פערים אדירים בין תרבויות על הגדרת הצלחה או כישלון.
דוגמא: תהום פעורה בין ההגדרות להצלחה או כישלון בקרב הציבור החרדי לבין זה החילוני, בעוד האחרון (ברובו) רואה בהישג
כלכלי או קרייריסטי כמעט חזות הכול, הציבור החרדי מודד הצלחה בפרמטרים אחרים לגמרי: הקמת משפחה, הצלחה בחינוך הילדים, ודרגה רוחנית ערכית ולימודית.

אך אנו נעסוק בנקודת ההסתכלות על הצלחות והכישלונות היומיומיים, כמו ביכולת "לשלוט" עליהם בכוח התחושה הפנימית
ובסיפור שאנו מספרים לעצמנו. תסלחו לי אם הטור הזה יהיה קצת כבד. איזהו עשיר השמח בחלקו. בעיקרון זהו המדד היחיד להצלחה.

מחקרים מוכיחים כי בקרב אצולת הממון יש יותר הזדקקות לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, אך אין צורך במחקרים. גלוי וידוע שלרוב בני הדור שנולד לפני שבעים שנה הייתה ילדות ונעורים עם דוחק כלכלי, לא היו להם את רוב החפצים שיש לילדינו, ובכל זאת היה זה דור יציב, חזק ושמח בחלקו הרבה יותר מהנוער של היום. וכאן נשים יד על הנקודה, הדור שלנו כמעט חונך לא להיות
שמח בחלקו, ואיך נאמר זאת בצורה ישירה יותר, מדובר בדור פשוט… בכיין. היכולת להבין שניסיונות וקשיים הם חלק בלתי נפרד
מהחיים ולהתגבר עליהם, ואפילו לראות בהם משהו מקדם ומחשל ולא משהו הורס ושובר.

אני זועק לבני הנוער: ראו את החיים כפי שהם צריכים להיות באמת ולא כפי שאתם משרטטים אותם בדמיונכם. נכון שהמון
חכמולוגים ופסיכולוגים החלישו את הוריכם והרחיבו את המושג "לפגוע ברגשות" עד למצב של לא לתת לכם להתמודד, להקל עליכם בכל תחום אפשרי, חלילה לא לומר לכם את המילה המאכזבת אך הכל כך חשובה "לא" ובוודאי שלא להעניש אתכם חלילה וחס…
יותר מדי אני נפגש בחולשה הזו במסגרת עבודתי. אצל ילדים, נערים ואפילו אצל מבוגרים. חוסר יכולת להתמודד, לחוש טיפ
טיפה קושי, שלא לומר סבל. להישבר עם משב הרוח הראשון, להתייאש ברגע שמשהו לא מסתדר. לצייר את העולם בשחור, לא
לראות תקווה באופק. לא לנסות אפילו להרים את הראש להביט אל האופק.

ואני אומר: איזה דור אנו מגדלים כאן? מדוע אנו מונעים מילדינו את מה שהורינו העניקו לנו: כן, אני מתכוון לדרישות, לעמידה על
מילוין, להתמודדות עם מצבים בהם הם לא מקבלים את מה שהם רוצים ואפילו התמודדות עם עונשים (כשזה מגיע כמובן).

לפני תקופה עצר לידי ברחוב רבי טרפון בבני ברק רוכב אופנוע. לא ראיתי את פניו שהיו מכוסות בקסדה. הוא אמר, ליתר דיוק
צעק (כדי להתגבר על שאון הרחוב): "תודה על המאמרים, הסיפורים ששינו את חיי".

נו, נו, מחמאות תמיד נחמד לקבל. אבל הרוכב האלמוני לא הסתפק בכך: "אני אומר לך בלי להכיר אותך שעברת הרבה קשיים בחיים (הוא צועק… שישמעו גם ברחוב רבי עקיבא, למה לא…) אחרת לא היית יכול לכתוב כאלה סיפורים שנוגעים במקום הכי עצוב
בנשמה…".

על פי מבטי העוברים ושבים, הבנתי שגם אם לא היו לי קשיים (והיו) הרי שהם התחילו ברגע זה…

הדברים שאמר רוכב האופנוע האלמוני, הם חכמים ונכונים עד מאוד. אם נביט לאחור, נגלה שכל קושי שהיה לנו בעבר, בסופו של דבר הפך ליתרון משמעותי בעתיד. אני יושב לא אחת עם נערים שחווים קשיים אובייקטיבים (כאלה שכולם יסכימו שהם קשיים)
וסובייקטיביים (כאלה שנראים רק בעיני הנער כקשיים אך אינם כאלה באמת) וממשיל את הקשיים שלהם לשני אנשים שנקלעים ללב ים, ללא מים וללא ציוד ויש להם מספר רב של קילומטרים לשחות.

ההבדל ביניהם הוא שאחד מהם התבקש על ידי הוריו ומחנכיו להתאמן בשחיות ארוכות ואילו השני ישב כל היום בחדרו או בכיתתו עם מזגן. מי מהם ישרוד את המשימה הגורלית הזו? אני שואל. אז תמיד יהיו כאלה שיאמרו "נו, בסדר, אבל כמה אנשים נקלעים ללב ים וצריכים לשחות במשך שעות?"

אז אני מסביר להם שהחיים הם בדיוק כמו ים, יש בהם גלים, מערבולות וסערות לא צפויות והפתעות. ומי שלומד להכיר באמת את החיים ויודע "לשחות" עוד בנעוריו, יצליח להתמודד גם בהמשך ואף לחוות את ה"שחייה" כמשהו מהנה ולא כקושי משמעותי, אבל מי שמעולם לא התמודד עלול לצלול עם הגל הראשון ובוודאי שלא ליהנות מחוויית השחייה בים החיים.

והנה פתאום מתבהרים דברי התפילה: "אודך ד' כי עניתני ותהי לי לישועה…"

ליבי ליבי, על הדור החילוני שגדל כאן, והכוונה גם לאנשים בגילם ובמעמדם של ראש הממשלה והשרים, שאין להם אלא את הבלון הריק הזה ששמו "ניצחנו" או "הפסדנו", "הצלחנו" או "נכשלנו", כי בהיעדר אמונה יוקדת ומשנה מסודרת, כל משהו שאומר מישהו, הופך ל"עובדה" ואם העיתונאים אומרים "הפסדנו" אז זה מה שכנראה קרה.

אבל יהודים מאמינים בני מאמינים לעולם ינצחו, כל עוד הם מאמינים בד' ובתורתו. השואה הייתה יכולה להיחשב כהפסד ואף
ככיליון לכל אומה, אך אלה שהאמינו דווקא התחזקו באמונתם וידעו כי הרוח ניצחה את החומר, הם התנערו מעפרם, קמו ולבשו בגדי תפארתם והקימו דור חדש ששיקם את הריסות הדור הקודם.

(במה)