"וזדים ביד עוסקי תורתך"
חנוכהבתקופת הגאון מווילנא חי צדיק מופלג – רבי לייב סלונימר זצ"ל, שנודע בכינוי 'רבי לייב צדיק'. על צדקותו וחסידותו סיפרו מעשים רבים. אחד מהם שמעתי מהרב פייבלזון.
הרעבעצן של רבי לייב צדיק הלכה לעולמה והוא חיפש זיווג שני. חשב לעצמו: 'הרי אמרו חז"ל: 'מי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהינום', וכיון שבלאו הכי אני מחפש לעצמי זיווג, אחפש משהו 'טוב' – אשה רעה כזו שבזכותה לא אראה פני גיהינום'…
הלך לשדכן ואמר לו שהוא מחפש זיווג מיוחד: אשה רעה עם כל ה'הידורים': כעסנית ורגזנית, עקשנית, רעת לב וכל שאר מידות 'טובות'…
השדכן היה נבוך מאוד. הוא רגיל שאנשים באים אליו ומחפשים אשה בעלת מידות טובות. אם רק שמעו עליה איזשהו חיסרון, מיד פוסלים את השידוך. מעולם לא נתקל באדם שמחפש אשה רעה… אך חשב לעצמו: רצונו של אדם זהו כבודו. אם זה רצונו של הצדיק מי אני שאעמוד בדרכו?!
הציע לו השדכן כל מיני הצעות, כולן היו נשים רעות, כל אחת רעה יותר מרעותה. אבל הן לא סיפקו אותו. חשב הצדיק בלבו: 'מן הסתם אפשר להשיג שידוך 'טוב' יותר'…
הלך לשדכן אחר ואמר לו: "נאמר בגמרא: 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'…אשה כזו אני מחפש!"…
אמר לו השדכן: "יש לי אחת כזו. שמה הרע הולך לפניה: אשה רעה ואכזרית שיודעת למרר את חיי בעלה. אין פלא שעד היום היא לא מצאה את זיווגה".
אמר הצדיק: "אוהו, זה נשמע משהו 'טוב', אברר עליה".
הלך לברר עליה אצל שכניה ומכריה, וכולם ענו: "שומר נפשו ירחק ממנה! אצלה תאכל מרור כל השנה"…
אמר הצדיק בשמחה: "מצוין! זה מה שאני מחפש. ברוך ה' מצאתי את זיווגי!".
למחרת החתונה המתין רבי לייב בסבלנות לשמוע צעקות, גערות… אולי איזה כסא מתעופף… שום דבר! שום צעקה, שום גערה… היא דיברה אתו בנימוס ובדרך ארץ, הכינה לו ארוחת בוקר טעימה. לאחר שסיים את הארוחה, ליוותה אותו לבית המדרש בכבוד רב.
חשב לעצמו: 'נו, ככה זה בימים הראשונים… הכל רושם… נמתין כמה ימים ונראה'… אולם שום דבר לא השתנה. היא התנהגה בדרך ארץ, כיבדה את הצדיק ושירתה אותו במסירות…
חשב בלבו: 'מה קורה כאן? הרי חקרתי וביררתי עליה היטב וכולם סיפרו על רוע לבה ועל מעלליה?!'.
חזר אל השדכן ואמר לו בטרוניה: "למה רימיתני? הבטחת לי אשה רעה וקשה, ומה הבאת לי? אשה כלילת המעלות!". השיב השדכן: "שדכן ותיק אני, ורגיל אני להסתיר את חסרונותיהם של המשודכים. זה חלק מתפקידי… אולם האמן לי, המקרה שלך הוא הראשון שבו הצגתי את האמת לאמיתה, לא הסתרתי דבר!".
תמה הצדיק: "אם כן, כיצד ייתכן שהמידע שמסרת לי על האשה שנשאתי אינו עומד במבחן המציאות?". השיב השדכן: "מי יודע, אולי בזכות זה שהיא נישאה לצדיק היא הושפעה לטובה ותיקנה את דרכיה"…
הסתקרן השדכן והחליט לברר אצל האשה בעצמה. בא אליה ושאל: "בעלך הצדיק היה בטוח שהוא לוקח אשה רעה, והתברר לו שטעה טעות מרה"…
אמרה האשה: "מה הוא חושב לעצמו, שהוא יתחתן אתי ויתפטר מגיהינום בעולם הבא? אני לא אתן לו את התענוג הזה"…
מסקנה: מה שנגזר על האדם משמים הוא מה שיהיה! אם נגזר עליו לסבול לא יוכל להימלט מכך; אך מנגד, אם הוא ראוי לזכות לטוב הוא ירווה נחת ואושר…
זיווג שני הוא לפי מעשיו של האדם. ואם אותו צדיק ראוי לפי מעשיו לזכות לאיזו טובה, לא יועילו לו כל השתדלויותיו…
הכל בגזירת עליון, וכל השתדלות לא תסייע לאדם לשנות את הגזירה – "הגזירה אמת והחריצות שקר".
רבי מנחם מנדל וייס זצ"ל, חתנו של ה'חפץ חיים', בא טרם נסיעתו להיפרד מחותנו ולבקש ממנו ברכה. בירך אותו ה'חפץ חיים': "שלא תהיה גביר"!
היהודי שעמד בתור מאחוריו שמע את הברכה ונבהל! הוא פחד שה'חפץ חיים' יברך גם אותו באותה ברכה…
ה'חפץ חיים' שראה את מצוקתו מיהר להרגיע אותו: "זה החתן שלי, הילד שלי, אותו אני מברך בברכה שאותה אני רוצה לעצמי. אל תפחד! אותך לא אברך בברכה זו"…
לפני שנים עמדתי לפני ניתוח קשה באמריקה. כדרך העולם שהולכים לצדיקים לבקש מהם ברכות – "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (בבא בתרא קטז.) – החלטתי גם אני לקבל ברכה מצדיק. קמתי ונסעתי לירושלים. באתי לעיר העתיקה, לישיבת 'אש התורה' לבקש ברכה. כי בישיבה ההיא ישב ולמד יהודי, ודאי שמעתם עליו – ר' אורי זוהר.
אני נכנס לבית המדרש, הוא יושב עם טלית ותפילין כמדומני, לומד בהתמדה עם החברותא. לא רציתי להפריע באמצע, המתנתי לרגע שיקום ממקומו, ואז ניגשתי אליו ואמרתי: ר' אורי תשמע, אני צריך לעבור ניתוח לא קל בארצות הברית. אני הולך לצדיקים, וגם אליך אני בא עכשיו לקבל ממך ברכה.
הוא הסתכל עלי בתימהון: "ר' ראובן, טעית בכתובת, אינני נותן ברכות. לשם כך צריך ללכת לצדיקים, לחכמים, לא אלי. אף אחד לא מבקש ממני ברכות!".
ר' אורי, אני מגיע מבני ברק במיוחד, לקבל ברכה ממך – התחננתי.
"תהיה בריא, מה אתה רוצה ממני? מה נטפלת אלי?", התחנן הוא (וכבר אמר "תהיה בריא"…).
תשמע, אמרתי לו, זה לא יעזור לך. אני נוסע פעמיים בשבוע מבני ברק לבת ים, ובדרך עובר בכביש גהה. ובכביש גהה – אומרים שעוברים בו שישים ריבוא איש מדי יום, וגם אם פחות משישים ריבוא לא נורא. ועל הכביש, באחד הצמתים, תלוי שלט ענק, כפליים או שלוש פעמים מבית המדרש הזה, אותיות ענקיות, כל אות מטר ויותר. לא שייך לא לראות את השלט. ומה כתוב בו? שפתים יישק: "אורי זוהר, אחרי הכל, גלה לנו הכל, מדוע עזבת את הכל?".
אתם שומעים?
"אורי זוהר, אחרי הכל, גלה לנו הכל, מדוע עזבת את הכל" – כי הוא, שיחיה, עזב את הכל, נמלט מהזוהמה, התנתק מהבוץ של הבלי העולם הזה.
אמרתי לו: ר' אורי, אם זכיתם לקדש שם שמים אני צריך ברכה מכם.
הוא נתן את הברכה שלו.
את הסיפור הבא על הגאון מווילנא שמעתי מאדם ששמע מר' שלום:
הגאון לא היה נעזר ברופאים – "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'"… פעם סבל מדלקת אוזניים קשה. מכיון שלא הלך לרופא סיפרו לו בני ביתו שיש אשה יהודייה שמרפאת באמצעות לחש. הגאון הסכים שהאשה תבוא לביתו. הוא פנה אליה וביקש לדעת מהו הלחש, אולי חלילה זה שם טמא.
אמרה לו האשה: "הרי זהו מקור פרנסתי היחיד, ואם אגלה את סודי אני עלולה לאבד את מטה לחמי"… אבל כמובן אין לחשוש מהגאון שיעשה שימוש לרעה בלחש ויגלה אותו ברבים.
גילתה האשה לגאון כיצד עובד הלחש: "אני נוטלת בידי כוס מים, מברכת 'שהכל נהיה בדברו' ושותה. זה הכל… וזה עובד!".
שאל הגאון: "מי גילה לך את הלחש הזה?".
-"הריבונו של עולם!", השיבה האשה.
וכך היא סיפרה: "הייתי ילדה יתומה, אבי נפטר. נשארתי ללא פרנסה. נכנסתי לבית הכנסת, פתחתי את ארון הקודש ובכיתי לה': 'אין לי פרנסה'. פתאום אני שומעת איזו בת קול שאומרת לי: 'תגידי שהכל נהיה בדברו לרפואת בני אדם, ותהיה לך פרנסה ברווח'. מאז אני עושה כדברי הבת קול, ואכן כך אני מתפרנסת לא רע כבר שלושים שנה"…
שמע הגאון את סיפורה ופרץ בצחוק, ומן הצחוק התפוצצה המוגלה שבאוזנו. הוא כבר לא היה צריך את הלחש כדי לרפא את אוזנו…
שאלה האשה: "למה הגאון צחק?", ואז הוא סיפר: "אני הייתי הבת קול!…".
המשיך הגאון וסיפר: "הייתי שם בבית המדרש, ראיתי יהודייה בוכה, לא יכולתי ללמוד. שמעתי שהיא צועקת 'אין לי פרנסה', ואמרתי: 'אם את צריכה פרנסה, תגידי שהכל נהיה בדברו, זה יעזור לך'. זה מה שיצא לי מהפה באותו רגע כדי להפיס את דעתה של הילדה".
הגאון לא תכנן מראש לומר את הדברים, אבל "ככל היוצא מפיו יעשה" – אחרי שהברכה יצאה מפיו הקדוש קיים הקב"ה את דבריו.
(הגדה של פסח 'יחי ראובן')
2/387