"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם"
מספרים על גביר גדול שהגיע לרבו ושאל אותו: "כמה צדקה צריך אני לתת? מיליון דולרים או אולי שניים או שלושה מיליונים?"…
השיב לו הרבי, שאחרי שהוא מתחיל להרגיש שכואב לתת את הסכום הזה, אז מתחילה המצווה. כל עוד זה לא כואב לו להוציא סכם כזה של כסף מהכיס, לא עשינו שום דבר. הרי הקב"ה לא חסר לו אוצרות כסף וזהב לרוב, הוא רוצה מאתנו את ההקרבה, את הנכונות שלנו לתת כשזה כואב לנו בכיס…
לפני שנים נסעתי בדרכים, והנה ראה אותי יהודי מהלך בבגדי אדמו"רות כמנהג אבותיי, והכה בי בלשונו: "את כל זה – בגדי האדמו"רות – אתה עושה למענך", אמר לי, "ומה אתה עושה בשביל הקב"ה?"… אודה ואבוש, שלא היה לי מה להשיב לדבריו, שהרי באמת את ה'מצוות' האלו קל מאוד לקיים, וכעין זה גם לגבי נתינת הצדקה, אדם עשיר שחפץ בכבוד – כמובן שיתרום ממעותיו לצדקה, אבל לפני שזה מתחיל לכאוב לו, הרי הוא עושה זאת בעיקר למען עצמו.
עיקר קיום המצווה הוא, כשאנו מתאמצים במקום שבו הדבר כואב לנו, וזוהי עבודת ימי השובבי"ם, לכופף את הטבע הגשמי, לכופף את הרצונות האישיים, להתגבר על הנטייה הטבעית ועל התאווה הבהמית.
הנה קרבים ובאים ימי השובבי"ם, אשר המה ימי תיקון, והחל ממוצאי השבת, כבר מוטל על כל יהודי אשר נגעה יראת ה' אל לבו – להתחיל בעבודת הקודש של ימים מיוחדים אלו, אשר נתן לנו הקדוש ברוך הוא ברוב חסדו, לתקן מעשינו ולכפר על כל עוונותינו.
ובאמת התשובה של ימי השובבי"ם, היא גבוהה ואמתית יותר מהתשובה של עשרת ימי תשובה, כי בעשרת ימי תשובה רוצה כל אחד ואחד לכפר על חטאיו, ולהיכתב ולהיחתם לחיים טובים, אבל בשובבי"ם – התשובה נעשית לאחר שכבר נחתם הדין חותם בתוך חותם, וכל עבודת התשובה נעשית אך ורק לשם שמים בלי שום פניות וכוונות צדדיות.
וכבר הורונו חז"ל מה היא עבודת התיקון: "למד דף אחד, ילמד שני דפים". היינו להכניע את היצר, להקריב עוד קצת מהזמן הפנוי או מהעיסוקים האחרים, למען לימוד התורה וקיום מצוותיה, וכל אתכפיא שאדם כופה את עצמו למען הקב"ה, היא צעד נוסף של תיקון וכפרה על חטאיו.
והנה בפרשתנו נאמר: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם", ואמרו בספרים הקדושים שממה גורם לנו ש'יש שכר'? – חמור גרם! החומר והגשמיות – הוא הגורם לכך שנזכה לקבל שכר על כך שהתגברנו על התאוות הגשמיות.
בעניין זה מעניין להזכיר גם את התוס' יו"ט, שאומר על מה שדרש רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שמאחר ורחוק מאוד שיהודי יקיים מצווה אחת על הצד הטוב ביותר, עם הקרבה אמתית מעצמו למען הבורא ברוך הוא, ובלי פניות וכוונות זרות, ושהמצווה תקויים כדת וכדין בכל פרטיה ודקדוקיה.
לכן הרבה הקב"ה תורה ומצוות, כדי שבמשך כל ימי חייו יזכה היהודי לקיים לפחות כמה מצוות אחדות באופן הטוב ביותר.
דברים אלו מעוררים את הלב להבין, כמה צריך להשקיע בכל מצווה שתהיה באופן יותר נעלה, ולא כמצוות אנשים מלומדה חלילה. כאותו גביר שבא לפניו אחד ממתפללי בית המדרש לאחר תפילת שחרית, וסיפר לו שהוא שידך בשעה טובה את בתו עם חתן תלמיד חכם.
אורו פניו של הגביר, והחל לברך את היהודי בכל מילי דמיטב, כשהוא מרעיף צרורות של ברכות על ראשו ועל ראש בתו הכלה וזרעה אחריה, עד סוף כל הדורות.
לאחר שכלו הברכות, הוסיף אותו יהודי בעל שמחה ברמיזה, שאולי יואיל העשיר ליתן לו גם ממתנת ידו הרחבה כדי שיוכל להתחיל להתכונן כראוי לשמחת הנישואין, אבל העשיר השיב לו ביבושת: "וכי מה עניין נישואי ביתך לכספי שלי? אני חיתנתי את ילדיי מבלי לבקש את עזרתך, אף אתה חתן את ילדיך בלי לבקש את עזרתי"…
אותו גביר היה כביכול יהודי ירא שמים. הוא קם בבוקר, אמר 'מודה אני' ונטל ידיו בשמחה, לבש את בגדיו כהלכה קודם ימין ואחר כך שמאל, מיהר לבית הכנסת אולי גם טבל במקווה לפני התפילה, והתפלל בהתלהבות יתירה, ולא שכח כמובן גם להניח 'רבינו תם' אחרי התפילה.
אבל כשהוא היה צריך לכופף את הרצון האישי שלו פעם אחת, לפתוח את הארנק ולתת מכספו לזולת – שם הוא נכשל וזה המבחן האמיתי והחשוב יותר מכל ה'מבחנים' שבהם הוא עמד קודם, כי כאן זה היה בניגוד לרצונו…
ואספר בזאת מעשה ששמעתי משמו של מרנא החפץ חיים זיע"א, אודות שני יהודים שהתחייבו זה לזה בתקיעת כף, שלאחר אריכות ימיהם ושנותיהם, הראשון מביניהם שיילך לבית עולמו – ישוב בחלום הליל לחברו שנשאר חי עלי אדמות, ויספר לו את אשר ראו עיניו בשמי מרום, וכיצד נגמר דינו בבית דין של מעלה.
כעבור שנים – אחד מהם הגיעה נשמתו לפקוד את חברו החי בחלום הלילה, וכה היו דבריו: "הנה למען האמת אין בית הדין של מעלה מתיר לרדת לעולם הזה, אבל מאחר והתחייבתי בתקיעת כף, ומאחר והייתי ממלא את התחייבויותיי בחיי חיותי, לכן ניתנה לי הרשות ולומר לך דבר אחד, שבזכות אותה ריבה שהצלתי ופדיתי מבית שבייה בבית הכומר, זכיתי לחיי העולם הבא, ונחשבת לי המצוות הזאת יותר משאר כל המצוות שקיימתי בכל ימי חיי גם יחד".
והמעשה עם אותה ריבה היה שנים קודם לכן, כשאותו יהודי נדד בדרכים לצרכי מסחרו, והיה בידו פדיון של 300 זהובים שהרוויח במסחרו, והיה כסף זה כל רכושו, וכוונתו הייתה להתפרנס במעט מן המעט, ואת כל הנותר להשקיע בקניין ומכירה וקניין ומכירה, כדרכם של הסוחרים.
והנה נקלע לביתו של כומר אחד שהיה עשיר גדול, על מנת לעסוק עמו בעסקי ממון, ושם בבית הכומר ראה נערה אחת מבנות היהודים שעבדה כמשרתת בבית הכומר.
תמה היהודי תמיהה גדולה: וכי איזה אב יהודי ייתן לבתו לעבוד כמשרתת בבית הכומר? אבל הכומר עצמו השיב לתמיהתו והסביר, כי אביה של הנערה חייב לו סך של 300 זהובים, ומאחר ולא הצליח לשלם את חובו, גבה ממנו הכומר את בתו כתשלום, והרי היא שבויה בביתו עד שישיב לו אביה את כספו.
ניסה היהודי לדבר על לב הכומר, והציע לפדות אותה בתמורה ל-50 זהובים: "הרי האב לא יוכל לשלם לך אפילו זהוב אחד, והנה אני מציע לך סך של 50 זהובים, בוודאי שזאת עסקה כדאית עבורך, שחרר את הנערה ואשלם לך את הכסף!".
אבל הכומר מצדו נשאר בשלו, ודרש את מלוא הסכום כדי לשחרר את הנערה. הפציר בו היהודי אולי יאבה לקבל סך של 75 זהובים, ולאחר שנתקבל בסירוב נרחץ הסכים להעלות את הסכום אפילו ל-100 זהובים ובלבד שיוכל לשחרר את הנערה מבית שבייה.
הכומר שהכיר ביהודי כי לב רחום לו, הבין שככל שיוסיף להתעקש על המקח כך יקבל סכום גבוה יותר, ועל כן לא עזרו ליהודי כל ניסיונות השכנוע וההסבר, וגם כשהציע 150 ו-200 ואפילו 250 זהובים, לא אבה הכומר לשחרר עבור סכום זה את הנערה, עד שניאות האיש לשלם את מלוא הסכום, ושלשל לידי הכומר את כל 300 הזהובים, שהיו כל רכושו אשר רכש בעמל וביגיעה רבה.
יצאו הסוחר היהודי ועמו הנערה היהודייה מבית הכומר, היא כמובן הודתה ליהודי בכל פה ולא פסקה מלשבח את מעשה הצדקה שעשה הסוחר.
והנה הלכו השניים והתקרבו לביתו של היהודי, והחל החשש לכרסם בלבו. הרי הוא יצא מביתו כשבידו צרור כסף עם סכום נכבד, בילה בדרכים מספר שבועות שבהם עסק במקח וממכר, וכעת הוא מגיע לביתו אין בידו פרוטה לפורטה.
הוא ידע היטב כי מיד לאחר שיגיע הביתה, יהא עליו להניח את תרמילו, לפוש מעט מטורח הדרך, ולאחר מכן ייאלץ לצאת ולחזר על פתחי הנדיבים בעיירה בקיבוץ נדבות, כדי שיוכל להאכיל את בני ביתו.
ונוות ביתו מה יהא עליה? בוודאי תצטער צער רב מאוד כשתראה שבמקום להביא אוכל לפי הטף, הוא מביא עמו הביתה נערה שגם אותה צריך עוד להאכיל, כמו את יתר בני הבית, עד שימצא דרך להשיב אותה לבית אביה…
חכך היהודי בדעתו, והחליט להעמיד את אשתו בניסיון שבו עמד הוא עצמו. בהתקרבו לביתו ביקש מהנערה שתיכנס לבית השכנים, ותמתין שם עד שיבוא לקחתה לביתו.
והנה הגיע לביתו ונכנס לקול צהלת רעייתו וילדיו ששמחו מאוד לקראתו. הגישו לו משקה חם ופרוסת עוגה להטיב את לבו, ולאחר שנח קמעא, ביקשה נוות ביתו לשמוע כיצד עברו עליו השבועות האחרונים.
"אל תשאלו", החל האיש לספר לבני ביתו, "אחרי שסיימתי את כל מסחרי וכבר היה בידי צרור נכבד של 300 זהובים, נקלעתי לביתו של כומר עשיר שהחזיק נערה יהודיה כשבויית חרב, בגלל חוב כספי שהיה אביה חייב לו".
מיד נזעקה בעלת הבית ושאלה את בעלה: "מה? נערה יהודייה המוחזקת בשבי? ועוד בבית הכומר? אוי לאוזניים שכך שומעות! מדוע לא ניסית לפדות אותה מביתו?"…
השיב לה בעלה כי אכן הציע לכומר סכום של 50 זהובים, אבל הכומר סירב לקחתם ודרש את מלוא הסכום: "כל מה שהיה לי ביד זה סכום של 300 זהובים", אמר לרעייתו, "אם הייתי נותן לו את כל הכסף, עכשיו הייתי צריך לצאת ולחזר על הפתחים…".
נאנחה רעייתו אנחה עמוקה ואמרה: "לפחות היית צריך להציע לו 100 זהובים, שליש מסכום החוב, אולי היה הכומר מסכים לשחרר אותה תמורת סכום נכבד שכזה…".
"שמעי נא רעייתי", השיב לה בעלה, "אכן צדקו דברייך, והצעתי לו סכום של מאה זהובים, אבל הכומר לא ויתר בשום אופן ודרש את כל הסכום, לא יכולתי למלא אחר דרישתו…".
וכך הוסיפה הרעייה לנזוף בבעלה מדוע לא הציע לכומר סכום של 150 זהובים או 200 ואפילו 250 זהובים ולא נתקררה דעתה עד שצווחה בקול מר: "אפילו את כל 300 הזהובים היית צריך לתת. איך יכולת להשאיר נערה יהודייה בבית השבי, כשהיא תחת ידיו של כומר שונא ישראל?!".
אורו פני היהודי ובחיוך רחב השיב לאשתו: "אכן צדקו דברייך, וכך אכן עשיתי וזכיתי לקיים מצוות פדיון שבויים כשתמורתה נתתי את כל אשר לי…".
ויהי כאמרו את הדברים האלה – פנה לבית השכנים ושב משם, כשמאחוריו צועדת אותה נערה יהודייה, שזכה לחלץ ולפדות מהשבייה.
"בזכות אותו המעשה, זכיתי לחיי עולם הבא", סיפר היהודי לחברו החי, "כי המצוות שקיימתי בכל ימי חיי גם יחד, לא מגיעות לאפס קצה המצווה הגדולה הזאת שקיימתי בכל כספי, וכדברי הפסוק: 'בכל מאודך' – 'אפילו נוטל את ממונך'…".
הוא אשר דיברנו, שכאשר זוכה האדם לקיים מצווה באתכפיא, על ידי שהוא מכופף את הטבע העצמי שלו, על ידי שהוא מתגבר על הנטייה הטבעית שלו, ומכניע את תאוותיו ורצונותיו לאביו שבשמים, על ידי כך זוכה לתקן ולכפר על כל חטאיו, וזהו עניין השובבי"ם, השווה לכל נפש, כי כל אחד לפום דרגתו ובמקום שבו הוא נמצא, יכול להקריב קרבנות לבורא כל עולמים, אם בבית המדרש ואם במשרד הממוזג, או תוך כדי עבודת כפיים במפעל ייצור ובכל מקום אחר.
כולו רוחני
הייליג
זה עצום!
לכבוד אתר דרשו. כגולש ותיק באתרכם הנני מציע ו"הלוואי שתביאו כל שבוע אמרות טהורות מהאדמו"ר הזה, התוכן שמובא כאן נותן חיזוק עצום לאדם בזמנים אלו. כה לחי.