הרב בנימין גולד
לאחר שפתר יוסף לפרעה את החלום, הוא מציע לו לקחת איש נבון וחכם שיהיה אחראי על אגירת המזון לשנות הרעב המגיעות ובאות. והביא בילקוט לקח טוב להקשות בשם מרן הגר"א לופיאן זצוק"ל, לשם מה נדרש לתפקיד של אגירת המזון איש חכם ונבון? הרי לזה צריך איש מעשה וארגון מסודר וחרוץ, שידע להפעיל את מערך האחסון והאגירה של המזון ואכסנתם למחסני המזון. מה ענין יש כאן לחכמה מיוחדת הדורשת איש חכם ונבון?
ומביא שביאר מרן ר' אלי' זצוק"ל, שכיון שלפי שבע שנות הרעב אמורות להיות שבע שנות שובע, ודבר זה אמור להביא לזלזול בשפע האוכל, והציבור והממונים לא יהיו מספיק ערניים וזהירים לאסוף את כמות האוכל הנצרכת, כי בהרגשה שלהם יש שפע וכשיש שפע לא חושבים על המצוקה ולא מצליחים אז לפעול בתבונה אמיתית, ולא יבאו לאסוף ולאגור את כל הנצרך לימי הרעב, לכך אמר יוסף לפרעה כי צריך איש חכם ונבון שידע ויבין כי בימי השפע יש לזכור שאחרי זה מגיע ימי רעב ועכשיו יש לפעול כאילו כבר עכשיו אנו בימי רעב, רק ככה אפשר לפעול בחכמה ובתבונה.
והוסיף ר' אלי' זצוק"ל, שזה צריכה להיות הרגשתנו האמיתית כאן בעוה"ז, יש לנו אפשרות של קיום מצוות בשפע ביודענו השכר העצום של כל מצוה ומצוה שאין לה סוף בעולם הבא, ובכל זאת איננו טורחים ומוסרים נפש לקיום כל מצוה, והכל בגלל השפע והשובע שיש לנו כאילו בגלל האפשרות לקיים כל הזמן המצוות, ולכן איננו טורחים ורודפים אחר קיום המצוות כפי שבאמת היה צריך להיות, כי כשנגיע לעולם האמת לאחר המאה ועשרים, הרי כבר לא יהיה אפשרות לקיים שום מצוה ואז כמה נצטער על המצוות שיכלנו לקיים ולא קיימנו.
כידוע על אדוננו הגר"א זיע"א שבכה לפני מותו, והנאספים התפלאו מה לו לבכות אחרי שניצל כל שניה בעולם הזה לתורה ועבודת ה' בלי הפסקה כלל? הגר"א שראה תמיהתם, נטל את ציציותיו בידו ואמר 'כמה קשה להפרד מעולם המעשה, אשר רק בו אפשר להגיע לדרגות גבוהות ביותר מתוך דברים של מה בכך, הנה מצוה קלה ופשוטה כלבישת ציצת, שניתן להשיגה עבוד כמה פרוטות ובאמצעותה אפשר להשיג מדרגות רמות עד כדי קבלת פני השכינה, ואילו שם בעולם הבא היכן אמצע זאת שם? כבר א"א להשיג בעבור כל הון שום מצוה…
חיזוק נפלא על השמחה וההתרגשות הגדולה שאמורה להיות לנו בכל קיום מצוה כאילו זו הפעם האחרונה שיש לנו אפשרות לקיימה, נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א על סבו הגה"צ הרב אריה לוין זצ"ל שהוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, בצל הגרדום, עם הנידונים למוות- ברזני ופיינשטיין הי"ד, הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף, אמר הרב לוין זצ"ל לקהל שומעיו וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין, הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ואפשרות לקיים מצוות כל הזמן בבריאות, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ולשמוח בכל הזדמנות שאפשר לקיים מצוה ועוד מצוה.
עכשיו שאנו בימי החנוכה נביא שני סיפורים מרטיטים על מסירות נפשם של גדולי ישראל לקיום המצוות בכל זמן ותנאי ובפרט בימי החנוכה והמצוה החביבה של הדלקת נר החנוכה:
המעשה התרחש בימי הרת עולם, ימי הזעם של מלחמת העולם השניה, במחנה ההשמדה ברגן בלזן. ביום הראשון של חג החנוכה עברה שמועה בין יושבי המחנה הנדכאים וחסרי צלם אנוש, כי השנה ידליקו נר ראשון של חנוכה בצריף 2A שבמחנה. כמובן שהשמועה עשתה לה כנפיים ובהגיעה השעה נראו עשרות צלליות אדם מתחמקות ובאות להן לאותו צריף לראות את המחזה המוזר והמרגש הזה – הדלקת נר חנוכה בתוך מחנה המוות הנוראי ברגן בלזן!
בתוך הצריף התגלה מחזה מדהים, מאות יהודים עומדים כשבמרכזם כ"ק האדמו"ר מבלוזוב זצוק"ל ובידו נר דקיק, ועל הדרגש קופסת שימורים קטנה ובתוכה שמן שנאסף זמן רב משאריות המזון העלובות של דרי הצריף, והכל לזכות למצוה הגדולה הזו של הדלקת נר חנוכה ועוד בתוך תוכו של חושך המוות של המחנה, וכך כשהוא אחוז שרעפי קודש, התחיל מברך את הברכות של 'להדליק נר של חנוכה' ו'שעשה ניסים לאבותינו', ולאחר שהשתהה מעט אף הוסיף את ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. אחר שכולם ענו אמן ברגש רב התפזרו חיש מהר ובלהט כל אחד למקומו.
לאחר גמר ההדלקה ניגש לאדמו"ר יהודי פורק עול מצוות מדרי המחנה, וקושיה עצומה בפיו; את שתי הברכות הראשונות 'להדליק נר' ועשה ניסים' אני עוד מבין שהרבה הצליח לברך בכוונה, אבל ילמדנו רבנו איך הצליח הוא לעמוד במקום אשר ריח המוות עולה באפינו ומכל צד וכיוון עולה שוועת אסירי המחנה הנדכאים ביסורים מרים וקשים מנשוא, מקום אשר בכל יום נעקדים בו יהודים על קידוש השם במיתות משונות ואכזריות – איך אפשר לעמוד ולברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו ל ז מ ן הזה?
אמר לו האדמו"ר מבלוזוב – באמת גם לי היו את ההרגשות שלך, וברכתי ברכה ראשונה ושניה וכשהגעתי לברכת 'שהחיינו' היה לי קושי בהוצאת הברכה מפי, איך אפשר לכוון באמת בברכה זו במקום מוות שכזה? אבל אז הסתכלתי לאחורי, ונגלה לפני מחזה מדהים – מאות זוגות עיניים של שלדי אדם דבוקי ומזי רעב מביטות בי ובהם ניצוץ של אור על כך שזוכים הם לקיים מצות ה' יתברך בתוך מערבולת המוות והחושך, וכשבתוכם זיק של תקוה כי הנה תבא הישועה, מחזה זה, כאשר בחושך הגלות הקשה ביותר מסוגלים אנשים לחשוב על תקוה וישועה, על אור של רוחניות, על זה ברכתי 'שהחיינו'- לראות מסירות נפשם של יהודים אומללים לקיים מצות ה' יתברך גם בזמן של יאוש מוחלט, והתקוה שלהם שגם בעומק התהום של חושך הגלות – במסירות נפש למען כבוד שמים, יצליחו לצאת מאפילה לאורה.
סיפור נוסף קרה במחנה עבודה בערבות סיביר הקפואה, שמספר הגה"צ ר' יצחק זילבר זצ"ל (בספרו להשאר יהודי): חג החנוכה הלך והתקרב, והשאלה שהסיקה אותי יותר מכל היתה היכן אוכל להשיג נרות חנוכה, לאחר חיפושים נואשים, מצאתי יהודי מוילנא, שהיה מקורב להנהלת המחנה והיה נחשב למלשין, כך שהיה סיכון בפניה אליו בדבר כזה, אבל החלטתי מתשוקת המצוה לפנות אליו.
הוא מאד התלהב למשמע דברי, ובמסגרת עבודתו בק.ו.ד. הצליח להשיג נר גדול, וכשהביא לי את הנר חילקתי לשמונה חלקים שכל חלק יכול לדלוק חצי שעה כפי השיעור המחויב, ובכך היו לי שמונה נרות לשמונת ימי החנוכה.
כיון שהמנהג במחנה היה כי המפקד נוהג להכנס לחדרי האסירים כל רבע שעה לבדוק נוכחות, ידעתי כי לא אוכל להדליק נר במשך חצי שעה כפי הנצרך, לאחר מחשבה עלה בדעתי להדליקו בחדר הרחצה במקום בו מותר על פי ההלכה להדליק, ובו גם המפקד מבקר רק ארבע פעמים ביום.
ביום הראשון של חנוכה, ניקיתי את חדר הרחצה במחנה, והכנתי דלי מלא מים ואת הנר להדלקה. ובזמן המיועד הגיעו חמשה עשר יהודים למעמד ההדלקה המסתורי.
לפני שהדלקתי את נר החנוכה שפכתי את דלי המים על הרצפה ונגשתי להדלקה, כעבור רבע שעה דפיקות בדלת, ובפתח לא אחר מאשר מפקד המחנה…. אמרתי לו מיד 'סליחה כבוד המפקד אבל אני באמצע לשטוף את הרצפה וממש עכשיו שפכתי את המים אז שהמפקד יגיע עוד רבע שעה'. כך זכיתי שהנר דלק חצי שעה כהלכה, והפרסום הנס באותה הדלקה היה גדול ומהודר עד מאד.
3/227