בפרשת בהעלותך שקראנו בשבת שעברה, משה רבינו מבקש מחותנו יתרו שלא יעזבם לשוב לביתו אלא יישאר עמהם להיות להם "לעיניים". ופירש רש“י: ״כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו, תהיה מאיר עינינו“. ותמוה מאוד: וכי מה יכול יתרו שהתגייר זה עתה להאיר את עיני ישראל?
מסביר על כך הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א (מעובד מתוך שיחתו המובאת בגיליון 'שואלין ודורשין' פרשת בהעלותך), שאכן דווקא יתרו, שלא חי עמהם ולא הורגל בהנהגה הניסית שליוותה אותם כל הזמן במדבר – דווקא הוא יכול להאיר עיניהם של ישראל בניסים שמשפיע עליהם האב הרחמן בורא כל עלמין, וכמה הם בנים אהובים אצלו. כי לולא זאת, אף הגדולים והחכמים שבהם עלולים מתוך קהות חושים לאבד את התחושה הנסית המלווה אותם, עד שחלילה לא יכירו מאומה מהנסים והנפלאות המתרחשים עמהם.
מוסיף הגרב"צ שליט"א: כמו אותה התעוררות הנצרכת לתחושה הנסית בצרכים הגשמיים, כך צריך להרגיש גם בעבודת ה', אשר מתוך שגרתה מאבדים לעתים את ההתעלות והרוממות בחיי התורה והמצוות.
וכפי שראינו בשבועות אלו, עם הסרת חלק מההגבלות שהושתו עלינו עם התפשטות הנגיף: בתחילה שמחו והיללו על הקרבה המיוחדת לה זכו ב׳מנייני המרפסות', ולאחר זמן מועט כבר איבדו את ההתפעלות; לאחר הפסח כאשר הותר להתפלל יחד בחצרות הבתים במניינים מהודרים, שמחו כולם בזכות הגדולה, אך כבר לאחר ימים ספורים אבדה תחושת הרוממות, וקיוו לשוב להיכלי התורה ולבתי הכנסיות; בהתקרב זמן מתן תורתנו עם החזרה לבתי הכנסת ולהיכלי הישיבות, נראתה שמחה גדולה, אך חזקה עליה שאף היא תלך ותפוג, אם לא נתבונן בדברים…
*
יהודים רבים אשר זכו להתקרב לצור מחצבתם ולשוב בתשובה מעידים, כי התפעלות עצומה ביותר היתה להם מהחשיפה לעולם שומרי המצוות שלא הכירו, וכבר עצם השתתפות באווירת סעודת השבת בבית משפחה שומרת מצוות המיסה את ליבם. גר הצדק הגרף פוטוצקי סיפר, שהתפעלות גדולה היתה לו כשראה שמחת 'קשרי שידוכין', והבין שעוד קודם נישואי בני הזוג, כבר כשהכריזו על רצונם המשותף להתחתן יחד, עורכים סעודה ומהללים להקב"ה המזווג זיווגים.
מו"ר המשגיח הגה"צ ר״ש וולבה עודד חוזרים בתשובה להשתתף בכנסים גדולים כמו סיום הש"ס או עצרות חיזוק, ולהבדיל, בהלוויות של גדולי ישראל, כדי שיפנימו שלא הצטרפו לקבוצה קטנה ושולית כפי שמצטייר לעתים בתקשורת, אלא ירגישו חלק מצבא אדיר של רבבות שומרי מצוות בלגיונו של מלך. איני יודע כמה נערים שגדלו בבתים יראים ושלמים התנסו במחשבה מעצימה מסוג זה לאחר השתתפות באירועי ענק.
ויש שהתפעלו אך ורק מהיכרות עם הלך-החיים המרומם של שומרי המצוות. לפני שבועות אחדים ביקשו כמה מאנשי פיקוד העורף שהופקדו לשמור על מלון 'מעלה החמישה' בו שהו מאות חולי קורונה החרדים לדבר ה', שידאגו להם לתפילין, כיון שהם רוצים להתקרב ולהניח תפילין מדי יום, לאחר שנחשפו מקרוב למעלותיו של ציבור זה.
אכן אנו חיים בתוך מערכת מרוממת, שכל הנכנסים אליה מבחוץ מביעים השתאות עצומה. האור הפנימי המאיר בתחילת דרכם של החוזרים בתשובה בצורה כה נפלאה לאחר חשכת הלילה בה הם חיו – הוא שמלהיב את לבם ונותן את הכוח העצום לחולל שינויים אדירים בכל מהלך חייהם.
אף אנו צריכים לאותו 'יתרו' או מעורר אחר שיהיה לנו 'לעיניים' ויפנה את המבט לאותן מעלות רבות שזוכים להם בחיי התורה והמצוות.
כמו כן במעלות האנשים הקרובים לנו, יש לתת את הדעת ולהתפעל, כיון שמתוך הקרבה הגדולה לא חשים במעלתם המיוחדת. כפי שאבא לא מבחין מתי בנו גובה, כיון שהוא רואה אותו מדי יום, וכשמגיע סבא שלא ראה אותו זמן רב ומתפעל מהגובה החדש, פתאום גם האבא מבחין בכך. ואף במעלות הילדים לעתים רבות לא מבחינים, ורק כשרואים ילדים אחרים המתנהגים בצורה פחות טובה, או כשגורם חיצוני מעיר על התנהגות מכובדת, פתאום מבחינים ההורים בהתנהגות המיוחדת של ילדם שאינה מובנת מאליה.
*
חסרון ההרגשה בנסים המתרחשים עמנו בכל עת, בא לא רק מחמת קהות החושים וההרגל למתרחש סביבנו עד שהנס מתפרש לטבע, אלא אף מחמת טבע האדם שלא לראות את הטובה המורעפת עליו, והיצר המושך את הרגשות להבחין דווקא במגרעות, וכפי שכתב מרן (ימלא פי תהלתך – תפילה קלד) "טוב ה' לכל… כל הנבראים שמחים, חוץ מהאדם, שאם רק חסר לו איזה דבר, כבר הוא אינו מרוצה".
בכך מסביר הגרמ"ד סולובייצ'יק שליט"א בשיעוריו על התורה את טענת בני ישראל "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים", שלכאורה יש להבין, הלא במצרים עבדו עבודת פרך נוראה, הטביעו את בניהם ביאור וחלק מהילדים נקברו תחת הלבנים בקירות הבניינים, ועוד צרות רבות ורעות עשו להם – וכיצד זה הם יכולים לומר שהיה טוב יותר במצרים?
מיישב הגרמ"ד שליט"א, כי טבעו של האדם נמשך לראות רק מה שחסר לו עתה ובזה מצטמצמת כל ראייתו, אבל כל מה שהיה חסר לו פעם ועתה כבר לא חסר לו – הוא שוכח. כן הוא טבע האדם אם אינו עובד על עצמו, שכן האדם במידותיו הטבעיות הוא גרוע אפילו מן הבהמה.
וכדי לבאר זאת, הוא מפליג בזכרונותיו למוראות השואה בתיאור נפלא:
"זכורני מזמן המלחמה שהגרמנים היו בעיר בריסק והיה פחד מוות, מי שלא היה במצב כזה לא יכול להבין את ההרגשה הזו שהחיים אינם בטוחים אפילו לרגע אחד, ממש קיום הקללה (דברים כח, סו) חייך תלויים לך מנגד, כי הגרמנים היו הורגים בלא דין וחשבון, והרבה יהודים שהלכו ברחוב נהרגו בלי שום סיבה. אז היתה המחשבה של כל אחד מאתנו, שרק יעזור הקב"ה שלא יהיה לנו את הפחד מוות הזה, ונהיה מאושרים אפילו בלחם יבש ומים, ויותר מזה לא נצטרך כלום.
"אחר כך עברה העיר לידי הרוסים, וזכורני שבימים הראשונים הגיעה הרגשה של אושר לאנשים, שהרי ירדה סכנת המוות ומעתה כל מה שיהיה זה טוב. אולם מיד לאחר מכן התחילו הצרות של הקומוניסטים, שרוקנו את כל החנויות והיה מחסור נורא, וכל מי שרצה לחם או סוכר או נפט היה צריך לעמוד בתור של שעות, לפעמים משתיים בלילה עד שמונה בבוקר.
"והנה כבר לאחר זמן קצר נשכח שפעם היו בסכנת מוות, וכבר לא הרגישו מאושרים מזה, רק חשבו על הצרה הגדולה של המחסור והרגישו שבאו מים עד נפש ואי אפשר לחיות כך…
"אחר כך כשבאנו מאודסה לאיסטנבול וראינו חנויות שאפשר לקנות בהם כל מה שרוצים, הרגשנו מאושרים שהנה אפשר לקנות מה שרוצים ומה צריך יותר… אבל גם הרגשה זו היתה רק לכמה ימים, כיון שכך טבע האדם לראות תמיד מה שחסר לו עתה, ואילו את מה שהיה חסר לו פעם וכעת רווח לו, אינו מרגיש, וממילא אף פעם הוא לא מרוצה ומלא סיפוק, כיון שאינו רואה את כל החסרונות שנתמלאו לו אלא רק מה שחסר לו.
"וכפי שכעת שוכבים בבתי חולים אנשים מחוסרי ידיים או רגליים או עם ריאות שלא מתפקדות וכדו' כל אחד וייסוריו, ואם נתעניין מה משאלתם, הם יאמרו שכל רצוננו הוא, שאם רק נוכל ללכת ברגלינו ולהשתמש בהם ולנשום כמו שצריך, נהיה מאושרים ולא נצטרך יותר כלום, כיון שזה מה שחסר להם עתה. אבל אם תתקיים בקשתם ויוכלו ללכת ולנשום כאחד האדם, הרי לאחר תקופה קצרה כבר ירצו רק פרנסה טובה ודירה לגור וכו'…
"כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים והקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, ונכלל בזה גם שמוציאים את האדם מהעולם הזה, שאין לו שמחת חיים ולא סיפוק, כפי שיש עשירים שיש להם מספיק כסף בשביל לחיות הם וכל זרעם עד סוף העולם ברווח, ולמרות זאת הם לא בשמחה ולא מרוצים ממה שיש להם, ורואים תמיד רק מה שחסר להם.
"אכן, אם האדם היה חושב על זה שהוא בריא ושומע רואה ומדבר והולך על רגליו ולא חסר לו כדי מחייתו, כבר היה שמח בחלקו ומלא בשמחת חיים, וממילא היה עובד את ה' ולומד כראוי. אבל האדם מושחת במידותיו ואף פעם אינו שמח בחלקו, ואף כשיש לאדם די סיפוקו ולא חסר דבר, הוא תמיד בצער ובהרגשת מחסור, כיון שלאחרים יש יותר, ומחמת זה הוא עובד וטורח להשיג עוד ועוד מצרכי העולם הזה, ומחמת זה גם נשכח ממנו כל ענין העולם הבא".
*
אכן, ללא עבודה מושכלת ירגיש האדם תמיד חוסר סיפוק ושמחה. אמנם הדרך לרכוש את המידה הטובה, להתבונן לפחות פעם ביום בטובה אחת שניתנה לו, ויודה על כך בתפילה באמרו טוב ה' לכל ובעוד מקומות רבים.
ברם, ההתבוננות בטובות לא באה להפחית מהתלונות אלא להסיט את המבט אל הטובות, ולא לבטל חלילה את המעלות בגלל חסרון אחד. חיזוק בהכרת הטוב משנה את כל מהות האדם לחיי אושר המשפיעים עליו ועל כל הסביבה, ומתוך שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז, יט), ישיבו לו כולם שמחה ואהבה וחייו יהיו מאושרים באלף מונים.