זהירות מכעס וקטטה
הכלל החשוב והיסודי הנוגע לכלל השנה ובמיוחד בחודש ניסן, הוא ענין הסבלנות ואורך הרוח, שמוכרח האדם להצטייד בהם במידה גדושה.
מטבע הדברים, ערב פסח, על מכלול המטלות הדרושות להיעשות בו, לוקח מהאדם כוחות רבים. המעמסה הגדולה של נקיונות הבית מכל פירור חמץ, מסע הקניות הקדחתני וההכנות הרבות הנלוות להם, דורשים יגיעה וטרחה מרובה, והאדם מוכרח להרגיל את עצמו לא להתרגז ולא לרטון, לשמור על רגיעה ואצילות בכל המצבים ובכל הזמנים, ולהנעים את שהותו בבית. אחרת כל ההכנות עלולות להתלוות בלחץ ועצבים, מתח וכעס מיותרים, ונמצא שכרו בהפסדו.
האתגרים הללו דורשים הכנה ראויה ורצינית מראש, והיא נעשית על ידי כך שיתבונן ביקרת הימים ובחשיבות המצוות שמקיים, כך הוא יקבל הסתכלות מחודשת עליהן, ואז, גם אם הן עולות לו בכוחות רבים בקושי ובמאמץ, יגבר בו הרצון הפנימי לקיימן מתוך שמחה, בידיעה כי דווקא הקושי הזה מרומם אותו. כך הוא מקיים רצון השם, וזוכה על ידי זה להידבק בשכינה!
לפני כעשרים שנה עליתי בליל בדיקת חמץ לבית דודי, מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, סמוך לחצות לילה. דודתי הצדקנית הרבנית קרליץ ע"ה, קידמה את פני כדרכה בחום ובלבביות רבה, ואמרה לי בחיוך: "עדיין לא הספקנו לעשות בדיקת חמץ. נכון שההלכה מורה שמיד עם צאת הכוכבים יש לבדוק, אבל מה נעשה שמאז לא פסק כאן זרם השואלים; אלה שבדקו בדיקת חמץ בזמן – באו לשאול שאלות לאחר שבדקו, ואלו שבדקו מאוחר יותר באו לשאול מאוחר יותר… כך שלמעשה עד עתה עדיין לא הספקנו לבדוק בדיקת חמץ"…
אך מיד הוסיפה בחיוך משרה רוגע ונינוחות: "אל דאגה, אנו מנקים ומכינים את הכל, ומשתדלים להדביק את הקצב, בסוף נגיע גם לזה"…
אני משער כי רבים אחרים שהיו עומדים קודם בדיקה בשעה כזאת, לא היו נשארים כה נינוחים ושלווים, והיו נכנסים ללחץ ועצבנות. אך אצל רבי ניסים, ולהבדיל בין חיים לחיים רעייתו הצדקנית, תכונות אלו היו זמורות זר בביתם, ואכן השתוממתי להיווכח כיצד השלווה והנעימות הכה מוכרת שלהם, נותרה בעינה.
אין זה אלא מפני שכל התנהלות חייהם נעה תמיד מתוך הכרה אחת ברורה, כי התפקיד היחידי שלהם כאן הוא עשיית רצון השם ותו לא, לשם כך הם נמצאים כאן בעולם הזה. עד עתה היה רצון השם שיתייחסו יפה לשואלים, וישיבו לשאלותיהם בסבלנות, וכעת רצון השם הוא שישלימו את העבודות בנחת ויעשו בדיקת חמץ בשעה מאוחרת. מה הטעם לכעס?! מדוע לאבד את מידת הסבלנות?!
כך גם בליל הסדר עצמו, יש להיזהר בתכלית הזהירות לא להיכשל בכעס וברוגז. רבינו משה בן מכיר בעל 'סדר היום' כותב: "וראוי לכל אדם לענג נפשו וגופו בלילה הזה ולהראות חירות בעצמו, וירחיק מעליו כל דאגה וצער שיש לו ממקום אחר, ואין צריך לומר שיעורר עתה מחדש שום קטטה ומריבה, אלא הכל יהיה שלום והנחה, ולא יתן פתחון פה לבעל דבר לחלוק".
דברים נוראים כותב החיד"א בספרו 'מורה באצבע' (אות רח), כי היות והלילה הזה מאיר כל כך, לכן השטן מבקש עילה להיכנס באחד מבני הבית, והחכם עיניו בראשו ינעל הדלת בפניו, וימנע בכל כוחו המריבה והקטטה שרוצה השטן להטיל בין בני הבית.
וכל זאת מלבד דברי הקדמונים, שכתבו דברים מבהילים על עצם החטא בליל הסדר; רבינו חיים ויטל כותב, כי מי שחוטא בלילה זה הרי הוא בסכנה גדולה. כך גם בעל ה'פלא יועץ' (פסח) כותב, שכשם שיש להיזהר מאיסור חמץ כך יש להיזהר מכל דבר פשע, משום שהרושם בפסח הוא גדול יותר מכל ימות השנה!
ואכן שמעתי מפי אחד הגדולים שעורר פעם אודות נקודה זו, ואמר: "אפילו אם ישפכו כל כוסות היין בשולחן הסדר. אפילו אם תסרח המפה ותתקלקל כל הסעודה כולה, אשתדל להישאר נינוח ושליו כמקודם… מראש לקחתי בחשבון שעלול להתרחש מצב כזה או אחר, והכנתי את עצמי נפשית לכך…".
כהכנה לימים אלו, יש להסב את תשומת הלב ולמקד את העבודה הרוחנית על נקודה זו, ובהמשך המאמר נבאר כיצד יצליח האדם להתנזר מכישלון הכעס.
תגובתו של רבי משולם אגרא כשנלקחו מצותיו
הסבא הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, בעל ה'מעיל שמואל', מיחידי הסגולה של גדולי וצדיקי ירושלים, היה רגיל לומר דבר נפלא:
בפרשת כי תשא אנו מוצאים שני פסוקים הסמוכים זה לזה, ועל פניהם לא נראה שישנו כל קשר ביניהם. נאמר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות ל"ד, י"ז-י"ח).
לכאורה, מדוע סמכה התורה את הפסוק 'אלהי מסכה לא תעשה לך' לפסוק 'את חג המצות תשמור'? מה השייכות בין שני העניינים הללו?
מביא רבי שמואל אהרן את דברי בעל 'ראשית חכמה' (שער הענוה, פרק ב דף קסג) בשם הזוהר הקדוש שהמקרא של 'אלהי מסכה' בא להזהיר על מידת הכעס, כי מי שכועס ניתך ונעשה מסכה, רחמנא ליצלן.
אומר רבי שמואל אהרן, על פי זה תובן סמיכות הפסוקים זה לזה; כי הנה חג המצות הוא חג מלא במצוות וחומרות, חוקים והידורים, לכן באה התורה ומזהירה אותנו באזהרה יתירה על חומר הכעס בחג זה במיוחד, ללמדנו כי אפילו אם אדם חפץ להדר בתכלית ההידור במצוות ובאפיית מצות – אין שום הצדקה שֶׁיֶעָשו מתוך כעס, לחץ או רוגז.
גם אם חברו לקח ממנו בניגוד לרצונו את המצות שנאפו בתנור ראשון, או שמא בגלל סיבות שונות לא השיג די מבוקשו באחת מן המצוות שחפץ לקיימן, אל ירע לבבו ויזהר עד מאוד לא לבוא לידי כעס. יבלום את עצמו ולא יתרגז או יתקוטט חלילה, כי אלף חומרות והידורים אינם שווים מאומה אם תגרם בעטיים התפרצות אחת של כעס, או ריב ומדון אף המזערי ביותר!
דוגמא נאה להמחיש הדברים, מביא רבי שמואל אהרן מעשה נפלא שסיפר מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, אותו שמע ממשמשו של גאון הגאונים, גדול המשיבים והמורים בדורו, רבינו משולם איגרא זצ"ל, רבה של פרשבורג.
ה'חתם סופר' רכש הערצה עמוקה והערכה מופלאה לרבי משולם איגרא, קודמו ברבנות פרשבורג, והיה מבקש כסדר ממשמשו הוותיק לספר לו מעט ממה שראו עיניו במחיצת רבו הקודם – רבי משולם. באחד הימים שמע ממנו את הסיפור הבא:
חומרותיו של רבי משולם איגרא בעניין המצות היו למופת, והעיסוק סביבן נמשך כמעט כל ימות השנה; הוא שם עיניו על החיטים מעת שצמחו בערוגה שאין בה כל חשש גזל או חמץ. עמד על גבן בשעת הקצירה והטחינה, ודאג שייעשו בתכלית ההידור והדקדוק. שמר עליהן שמירה מעולה חודשים ארוכים עד לעת אפייתן למצות, ומאז השגיח עליהן כעל בבת עינו עד שעלו על שולחנו – שולחן מלכים בליל הסדר.
במהלך החג, כמובן, לא אכל רבי משולם שום מצה, מלבד אותן מצות שנוצרו מראשיתן ועד אחריתן תחת עינו הפקוחה, ובני הבית ידעו כי ישנן מצות מסויימות שנועדו במיוחד עבורו, ואין לאכול מהן או להשתמש בהן.
שנה אחת בליל התקדש החג, לפתע שמו לב בני הבית כי המצות המהודרות שהניח רבי משולם על השולחן קודם לכתו לבית הכנסת – נעלמו. רבי משולם היה נוהג ללכת לבית הכנסת בשעה מאוד מוקדמת, בעוד היום גדול. חקירה ודרישה העלו את פשר היעלמות; המשרתת סיפרה לפי תומה כי את המצות הללו היא כתשה הבוקר ובישלה מהן מאכל כלשהו. כמובן היא נהגה כך מחוסר ידיעה כי היו הן מצותיו המושקעות והיקרות שהרב עסק בהן במשך כל השנה.
בהלה גדולה אחזה בכולם, הרבנית התעלפה. המשרתת שראתה את הרופאים נכנסים הביתה נסה על נפשה בבהלה.
רבי משולם שב מבית הכנסת לאחר התפילה, וראה את ההתקהלות מחוץ לבית. הוא ניסה לברר מה זאת, אך האנשים חששו לספר לו כי המצות שהיו כה חשובות לו, עליהן השקיע את מיטב כוחותיו, נכתשו למרק. רק השיבו לו בהססנות כי הרבנית התעלפה, אך ברוך השם כבר שבה רוחה אליה וכעת עזבו הרופאים את חדרה.
רבי משולם נכנס הביתה והחל לחקור את סיבת הדבר, עד שהוכרחו לגלות לו מה אירע עם המצות, בדאגה מה תהא תגובתו. אך לתדהמת כולם מיד שאל: "היכן המשרתת?", ובני הבית השיבו כי מרוב בהלה ברחה מן הבית. ציווה רבי משולם לצאת ולאתרה בזריזות, ולהודיע לה כי אין לו שום דבר נגדה והוא ממתין עבורה, ולא יסב לסעודה עד שתשוב. "וכי היא אמורה להצטער ולהבהל בגלל החומרות וההידורים שלי?" – שאל בפליאה את בני הבית…
אז פנה לרבנית ואמר בנינוחות ובשוויון נפש: "וכי רק הפרשבורגער רָב אוכל מצות כשרות, וכל ישראל אינם אוכלים מצות כשרות? חלילה וחס מלחשוב כך! אמנם חייב אדם להדר כפי יכולתו וכוחותיו, אך אם רצון המקום שלא יעלה בידי השנה להדר כבכל שנה, אקיים את המצווה כהלכתה ואצא ידי חובת המצווה במצות של אחרים!…"
ה'חתם סופר' השתומם מהמעשה, ואמר כי סיפור זה מעיד למפרע, כי כל התעסקותו הרבה של רבי משולם איגרא סביב המצות היתה לשם שמים בלבד, כי אין ספק שאילו היתה לו איזו שהיא פניה, היה כועס בעל כרחו.
רבי שמואל אהרן הוסיף על כך, כי יתכן שגם רבי משולם איגרא הבין את סמיכות פסוקי התורה כפי שהסברנו קודם: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת". 'אלהי מסכה' היא אזהרה על ענין הכעס, והסמיכה לה התורה את ענין המצות, להזהיר במיוחד לא לכעוס על עניין המצות, ורבי משולם קיים זאת בפועל כאשר הגיע נסיון לידו!
נאמר כאן יסוד חשוב עד מאוד; 'אל תהי צדיק הרבה' על חשבון הזולת! החומרות וההידורים אינם חזות הכל! לא דבקים בהם בכל מחיר, גם כשהדבר מביא לכלל כעס, מתח, אי נוחות או הכבדה בבין אדם לחברו. אדרבה, כאן יש לאמץ את הבחינה של "כל ערום יעשה בדעת", לדעת ולהבחין היכן ראוי ורצוי להדר ולהחמיר, והיכן דווקא יש להרפות ולקיים את המצווה בלי הידורים וחומרות.
הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מחנך ותיק בתלמוד תורה 'תשב"ר' בבני-ברק, שיתף אותנו בסיפור נפלא על ענין זה, אותו שמע בצעירותו מפי מורו ורבו, הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל:
כאשר עלה לארץ הקודש, המקובל האלוקי הגאון הקדוש רבי שלמה אלישיב זצ"ל בעל ה'לשם', הוא הגיע בגפו, ובני ביתו באו בעקבותיו מאוחר יותר. בשנה הראשונה עוד התגורר לבדו בדירה קטנה בירושלים, ומקורבו הגדול ואיש סודו, רבי אריה לוין, דאג לכל מחסורו, סעדו ותמכו, והיה בא ללמוד עימו סודות התורה בקביעות מידי לילה.
בהגיע חודש ניסן הזמינו רבי אריה להתארח על שולחנו ב'ליל הסדר'. באורח נדיר נענה ה'לשם' להזמנה בחיוב, ולאושרו ושמחתו הגדולה של רבי אריה לא היו גבולות. רישומי החג במחיצתו של ה'לשם' לא משו מזכרונו כל השנים. רבי אריה היה אומר בהתרגשות, כי אינו יודע בשכר מה זיכה אותו הקדוש ברוך הוא לארח על שולחנו את הרב הדומה למלאך, המקובל האלוקי הקדוש הזה…
רבי אריה ידע היטב, עד היכן מגיעה מידת הזהירות ודקדוק ההלכה של ה'לשם', ולכך נכנס אליו ימים אחדים קודם החג, וביקש לשמוע מפיו אלו הידורים וחומרות הוא נוהג להקפיד בפסח, כדי שיוכל להורות לבני ביתו לנהוג כן עבורו. אך ה'לשם' השיב בפשטות: "אין לי שום חומרות מיוחדות, סומך ובטוח אני על הכשרות בביתכם בעיניים עצומות, וכפי שתנהגו כך אנהג!".
לשנה הבאה, כאשר חזר ה'לשם' והיסב עם אשתו הרבנית ל'ליל הסדר' בביתו הפרטי, סיפרה הרבנית לרבי אריה בימי החג כמשיחה לפי תומה: "בעלי מהדר הידורים כה רבים בפסח, דברים שלא שמעתי בשום מקום שמהדרים בהם".
שמע זאת רבי אריה והשתומם, ומיהר לשאול את ה'לשם' ביראת כבוד: "תורה היא וללמוד אני צריך! מדוע שנה שעברה כששאלתי את רבינו במה להדר, השבתם כי אינכם נוהגים הידורים וחומרות מיוחדים, ואילו השנה אני שומע מהרבנית אחרת?"
השיב ה'לשם': "שנה שעברה, כיון שהתארחתי בביתכם, ויתרתי על הנהגותיי כדי לא להכביד עליכם, ואף ערכתי 'התרת נדרים' במיוחד לשם כך. וכי מה אתם אשמים שקיבלתי על עצמי הנהגות שונות?! אולם השנה שזכיתי ברוך השם להסב במחיצת בני ביתי, שוב יכולתי להמשיך לאחוז באותן הנהגות שנהגתי כל השנים.
"אך כמובן", הוסיף ה'לשם', "הדבר מוסכם גם על אשתי הרבנית, כי ערכתי עימה הסכם מפורש קודם שנישאתי לה, להחמיר ולהקפיד בכמה חומרות והידורים שונים, לכן אני מרשה לעצמי לשוב ולהדר במה שהחמרתי והידרתי בעבר".
כללו של דבר, ההידורים והחומרות במצוות, כשלעצמם מבורכים וראויים לשבח, אולם רק כאשר הם נעשים בשיקול דעת נכון ובריא, ואינם באים על חשבון אשתו ובני ביתו. אך אם החומרות וההידורים גורמים להכבדה כל שהיא, מעכירים את מצב הרוח בבית, או מרבים כעס ומדון, הרי שהצליח השטן לטרוף את הקלפים בערמה, ולהפסיד מהאדם את כל הישגיו הרוחניים.
"אמונה נשפך מבתי ישראל"
הדרך להינצל ממידת הכעס בימים טרופים ועמוסים אלו, היא לראות את פני הדברים בצורה חיובית ובעינים רוחניות. כשנחדיר להכרה שלנו כי כל המצוות שאנו עושים הן רצון אבינו שבשמים, ואנו זוכים לקדש ולכבד את השם מכוחנו והוננו, יתמלא ליבנו עליזות ושמחה, וכל העבודה שלנו תקבל צורה אחרת ואופי שונה, וכך יוקל הקושי הפיזי בקיומן.
דודי הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה, סיפר בחביבות עובדה ששמע על אחד מגדולי האדמורי"ם, שבשנה אחת כאשר התכונן לתקיעת שופר בראש השנה, נדחק השופר בין שפתותיו ונתלשו לו כמה שערות משפמו. בתחילה נעצב האדמו"ר בליבו, על שהתחלל היום הקדוש בשוגג על ידו. אולם מיד התנער מעצבותו, והרהר: "הרי כעת אני עומד להמליך את מלכו של עולם, כיצד אתעצב בליבי?!", השליך מעליו באחת את יצר העצבות וניגש לקיים את המצווה בשמחה וטוב לבב.
אמר רבי משה: בבתים שלנו בערב פסח קורים לפעמים דברים דומים. מתאמצים ויגעים, עובדים וטורחים לנקות את הבית מכל רבב. פתאום, יומיים לפני החג מגיח הילד מהמטבח עם פרוסת לחם בידו, ומפורר ממנה בכל החדרים, או מלכלך בידיו משטח שעמלנו כה רבות לנקותו…
נכון, הדבר מקפיץ ומכעיס. אך אם יבלום האדם את עצמו לרגע ויתבונן – הרי אני צריך להמשיך את עבודות ההכנה לחג הפסח מתוך שמחה, כי זהו הציווי האלוקי – תגובתו תהיה שונה, מתונה ונינוחה יותר. המחשבה הזאת מסוגלת להעביר את רוח הכעס ממנו, ויוכל להמשיך לעבוד מתוך שמחה ולנצח את המערכה!
אחד מגדולי ירושלים הצנועים, הגאון הצדיק רבי חיים אהרן טורצי'ן זצ"ל, ראש ישיבת 'מצויינים', עבר פעם לפני חג הפסח מלווה באחד מידידיו סמוך לחצר גדולה בירושלים. החצר היתה רטובה מכמות גדולה של מים שזרמו מצינורות ניקוז הבתים היישר אל שטח החצר, והעידו על השתמשותם המופרזת של התושבים במים.
פנה הידיד לרבי חיים אהרן ואמר בנימה של ביקורת: "וכי אין זה בל תשחית? בשביל נקיונות צריכים להשתמש בכל כך הרבה מים?…".
רבי חיים אהרן לא סבל נימה מבוקרת זו, והשיב בחדות לשון: "אני מתפלא עליך ידידי, מים אתה רואה כאן? אמונה נשפכת כאן מבתי ישראל!".
ומיד הסביר את דבריו: "הרי מדוע הנשים הצדקניות כל כך טורחות ומנקות את ביתן דווקא בתקופה זו? וכי בגלל שמשעמם להן? שמא משום שהאביב הוא זמן מתאים לניקוי? חלילה! שטויות והבלים! הרי הן מנקות בגלל ציווי השם יתברך! הקדוש ברוך הוא ציווה בתורתו 'לא יראה' ו'לא ימצא', לכן הן מקיימות את צוויו יתברך בכל הלב, במירב ההידור!".
"נו! אם כך, תאמר לי אתה", סיים רבי חיים אהרן את דבריו, "מים נשפכים כאן מהצינורות, או כמויות עצומות של אמונה?!".
אפשר כל כך הרבה לזכות בימים היקרים הללו, רק צריך שכל לנצלם כראוי. הרי בכל מקרה טורח האדם בנקיונות הבית ומסייע בענייני החג, שלכל הפחות יעשה זאת עם כוונה נכונה כי הוא מקיים את רצונו יתברך. כך הוא יטביע את חותם הקדוש ברוך הוא על כל מעשיו, ויקיים המצוות בשלימות הרצויה.
שמעתי מהגאון רבי אביעזר שפירא שליט"א, מנהל רוחני דישיבת 'קול תורה' לצעירים, כי פעם ניגש יהודי אל עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ותינה לפניו את הרגשת ליבו: "קשה להיות יהודי, כל הזמן נמצאים תחת עול שיעבוד המצוות".
רבי שלמה זלמן השיבו כמתפלא: "לקיים מצוות זה קושי? הלוא זו זכות נשגבה! 'רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. השם יתברך רוצה רק להיטיב לנו, וחפץ לזכות אותנו בזה ובבא".
המשיך רבי שלמה זלמן ואמר לשואל: "אם תתבונן מעט ברוגע ובנחת בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, אשר מתוך מליארדי מליארדים של אנשים הקיימים בבריאה הקדוש ברוך הוא בחר דווקא בנו, אומה קטנה של שני מיליון איש המשועבדים במצרים, העניק לנו את תורתו שהיתה גנוזה באוצרותיו אלפי שנים, רק אנו זכינו לקבלה מכל האומות והעמים, ועוד מעניק לנו שכר מופלא על קיום התורה, שכר שאין כל בריה יכולה לתאר ולשער – זה יביא אותך לידי מסקנה – עד כמה מאושר אתה! עד כמה אתה אמור להיות שמח!".
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')