"לשופר שלי יש קול מאוד גבוה, המלווה אותי כבר למעלה מעשור. כאשר תקעתי בו לגר"ב זילבר זצ"ל לראשונה, הוא בכה מהתרגשות, והודה שכאלו קולות הוא לא שמע מאודו. יש לו עוצמה מיוחדת עד כדי כך, שלפעמים אנשים פונים לרב בית הכנסת אחרי התקיעות, ומבקשים שלא אתקע יותר כי הקול העצום של השופר גורם להם לפחד גדול

בערב יום הדין, כשמוטלת עלינו המשימה של המלכת הקב"ה בעולמו, ומבקשים אנו שיעלה זכרוננו לפניו, נביט על הדרך בעזרתה אנו ממליכים את הקב"ה בתקיעת שופר.

יצאנו למרחב התקיעות, שוחחנו עם בעלי תקיעה מיוחדים, ודלינו מבארם המפכה מעשה וסיפור על אודות ייחודיות השופר והתקיעות הבוקעות הימנו בימי הרת עולם.

הגאון רבי ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, שימש כבעל תוקע נפלא בישיבה בירושלים במשך כארבעים שנה. כשאנו משוחחים עם בני משפחתו ובנו הרב יונה, אנו למדים, מלבד על גדלותו המיוחדת של האיש ופעליו, על הייחודיות שדבקה בו במשך כל השנים, בהיותו בעל תוקע נפלא. "לא פלא הוא שאבא היה מוהל מומחה, בקיא בשעטנז, שוחט מיומן ובעל תוקע מופלא ועוד ועוד. זה לא פלא שהכל נכרך בו, כי החביבות שהיתה למצוות – היתה נדירה. וכשנפגשו לפונדק אחד מילה ותקיעות שופר – זה היה יומו הגדול של אבא, הוא היה מוסר נפשו לקיום המצוות באופן מופלא ובלתי רגיל, ולכן נודע כמדקדק במצוות, שהכל ראו בו דמות לעשיית המצוות".

מתי התחיל את ענין התקיעות בשופר?

"מדובר בלפני עשרות שנים, כשעוד היה גר ברמת השרון, ובשממון התורתי שהיה שם באותן שנים חיפשו יהודי בעל צורה, ירא שמים, שיוכל לשמש כבעל תוקע. אבא שכל ימיו מסר נפשו לקיום המצוות בכל דרך, החליט בו במקום ללמוד את ההלכות על בוריין ולהתמסר לקיום המצוה. מלבד התקיעות הקבועות הללו, היה הולך במסירות נפש לכל יישובי האזור, ומזכה את היהודים בתקיעות שופר ביום הגדול, שבו נדרשים אנו להעלות זכרוננו על ידי קול השופר. לאחר מכן, כשהיה רב ומו"צ בעיר נתיבות, אף שם היה בעל תוקע נודע, שרבים נהנו להדר בשמיעת תקיעותיו. אף לאחר מכן, כשעבר לגור בירושלים וכיהן כרב ומו"צ בשכונת רוממה, היה בעל תוקע מופלא, כשמידי שנה בשנה היה לומד שוב ושוב את כל ההלכות הנצרכות לכך, והיה מהדר הידור אחר הידור למען ייצאו התקיעות בשלמותן הראויה".

מה זכור במיוחד מתקיעותיו של אבא?

"לא אחת היה אבא תוקע במקומות, בהם לא היתה אוכלוסיית המתפללים אנשים יראי שמים ובעלי תריסין. אבא היה מרומם אותם על ידי התקיעות שתקע בבית המדרש. הוא היה נוטל אותם עמו, לומד עמהם את ענייני התקיעות והכוונות המיוחדות, ומספר להם על מעלתו של השופר, והתקיעות היוצאות ממנו דווקא ביום זה. העידו לפנינו יהודים, שהודות לכך כל ראש השנה היה נראה אצלם אחרת לגמרי, ותפילותיהם שיצאו מלב שבור – היו הרבה תודות לתקיעותיו הייחודיות של הרב פיינהנדלר. גם בישיבה שבה תקע בשנים האחרונות, היו בני הישיבה מתחברים לדבריו בענייני השופר והביא בכך חיזוק לכל סובביו.

זיכרון מופלא הוא ההידור שהיה מהדר בתקיעות, למרות שלא תמיד היו כוחותיו עמו, בכ"א על תקיעות מהודרות לא היה מוותר מעולם, והיה מהדר הידור אחר הידור, לעיתים אף בתקיעות רבות, עד שייצאו מהודרות ממש. התקיעות היו אצלו עד כלות הכוחות ממש.

צפו בהדרכה מאת הר' גדליה שיינין שליט"א לתקיעת שופר:

***

גם אחרי ארבעים שנה כבעל תוקע של רבנים ואדמו"רים, ממשיך הרב דוד נינצינסקי, מומחה עולמי לשופרות, שהמציא שיטות עיבוד וניקוי להפיק מהם איכויות מקסימאליות, לתרגל את הקולות לפחות חודשיים לפני הימים הנוראים, כשהוא מקפיד לא להחליף את השופר שלו באף שופר אחר. "הציעו לי 2500 דולר תמורתו", הוא מעיד, "ולא ויתרתי עליו בשום אופן! כל שנה אני מתרגש מחדש. מי שלא מתרגש הוא לא בעל תוקע! יש פסוק בתהילים ק"נ: 'הללוהו בתקע שופר' – אותו כתב דוד המלך להקב"ה, ברגע שאדם מתחיל לתקוע בשופר הוא הופך לשליח ד', והקולות שהוא מוציא אלה קולות שד' רוצה שיצאו מן השופר. זמן התקיעות מחבר את בעל התוקע לבורא העולם, ואיך אפשר שלא להתרגש?", הוא שואל.

הרב נינצינסקי, תושב ביתר עילית ודובר שפות אנגלית, עברית, רוסית, ספרדית, צרפתית ופורטוגזית, נחשב זן נדיר בנוף התוקעים, מבחינת ההתייחסות שלו לשליחות הציבורית ארוכת השנים, שאף עשתה עימו עלייה מברזיל, מבחינת היחס שהוא מעניק לשופר כאל כלי חי הזקוק לליטוש, לעיבוד ולטיפוח על בסיס קבוע, ומבחינת הרצינות חסרת הפניות, שהוא מעניק לתרגולים אינטנסיביים טרום הימים הנוראים, משל נמצא הוא בתחילת הדרך ממש.

"צריך הרבה סיעתא דשמיא כדי לשמש בעל תוקע ראוי", מבהיר רבי דוד, שבימים אלה טרוד לא מעט בהכוונה ובהכשרת בעלי תקיעה, העושים את צעדיהם הראשונים. "לא כולם מבינים מה זה שופר, ומה דורשות מאיתם התקיעות, ויש כאלו שאפילו נופלים לתפקיד ממש מהרגע להרגע. אך חשוב להתמצא בפרטים מאלף ועד תיו, להבין את משמעות השופר, כי מי שלא יורד לעומק לא יכול לשמש בעל תוקע!".

כמומחה עולמי לשופרות, המעבד, מתקן ומוכר – הוא לוקח אישית תופעות מהסוג הזה, של אנשים המתייצבים אצלו סמוך מאד לחג, כדי שילמדם תקיעות על רגל אחת. חלקם נאלצים לתקוע בבית הכנסת השכונתי או במקום אחר, משום שאין מתנדבים אחרים. שכיח להיתקל בכך ביישובים שרובם לא דתיים, ו'מתלבשים' על אחד שומר תומ"צ שגר בסביבתם. ברגע אחד הוא הופך לבעל תוקע, מתייצב באחד האזורים המפורסמים במאה שערים או בב"ב, ורוכש שופר בלי להבין מאומה, בלי להכיר את ההלכות, בלי לדעת את ערך התקיעות והמשמעות של התרועות, מה מבוצע מיושב ומה במעומד…

"אלי הוא מגיע 5 דקות לפני ר"ה, כדי שאלמד אותו לתקוע… אני אומר לו: 'יש לך 5 דקות ועוד שנה לחזור אלי, ואז תהיה מוכן'. בשבילי זה עלבון", הוא מדגיש, ויש לו על מה שיסתמך. גם אחרי שלושה עשורים גדושים בתקיעות אצל אדמו"רים ורבנים, כשהתקיעה היא חלק ממנו והשופרות נשמת אפו בכל ימות השנה, הוא לא מרשה לעצמו להיכנס לימים הנוראים, בלי שיקדמו להם לפחות 60 ימי הכנה בדרך…

כבר מחודש תמוז מתחילות התקיעות להדהד מחלון ביתו. השכנים רגילים. הם אפילו מחכים. תמוז, אב ואלול, כל יום הוא משתדל להפיק 300 תקיעות, לא פחות. דווקא הוא, שיכול לכאורה להרשות לעצמו לנוח על זרי דפנה ועל הניסיון והוותק, לא מקל ראש בהשתדלות החיונית להצלחת התקיעות. "ההשתדלות היא חלק מהעשייה והיא חובה", הוא מסביר, "זה כמו, להבדיל, שאדם נדרש לטפס על הר גבוה במיוחד, עם משא כבד של 50 קילו על הגב. אם הוא מתרגל לעבור את דרך החתחתים כל יום כשהמשא הכבד על גבו, אחר כך כשיידרש לעשותה עם 20 קילו הדרך כבר קלה עבורו. גם אני אחרי שהפקתי 300 קולות כל יום, ה-100 קולות הממתינים לי ביום הדין – כבר יהיו קלים בהרבה".

כשמבקשים אנו לדלות מניסיונו עבור הרבים, מהם הכלים הנדרשים עבור בעל תוקע שחפץ להיטיב את תקיעותיו, הוא משיב ברורות: "חלק מההשתדלות בעיני זה השופר הראוי, שיפיק את הצלילים האיכותיים והערבים לאוזן. כשיש שופר טוב – כבר יש הצלחה בידיים, והוא מעניק ביטחון לבעל התוקע. אם השופר נרכש מאי-שם, בלי שנבחן באופן מדוקדק בעיניים מבינות, גם המומחיות הגדולה ביותר לא תפיק ממנו את המקסימום. אם תהיתם לפשר ההבדלים בין תקיעות בבתי כנסת שונים, הרי אחת הסיבות היא השופר ולא התוקע. חלק מהשופרות בשוק אינם פשוטים כלל לתקיעה, כי הם מלאים פסולת מבפנים", מסביר הרב נינצינסקי, הנחשב בקיא גדול ויחיד מסוגו בשטח, "למעשה קשה למצוא שופר מעובד ברמה טובה, כי אף מפעל לא יכול להרשות לעצמו לבזבז שעות על גבי שעות בעבודת נמלים כזו. לכן קניית שופר היא הימור, יכול לקרות שמישהו ייכנס לחנות וימצא מציאה מיוחדת אבל זה נדיר".

שעות רבות הוא מקדיש לניקוי, לחיטוט ולהוצאת חציצות ומפריעים החוסמים את מעבר האוויר מהשופר ומשבשים את הקולות. יש אנשים המשלמים בעין יפה, כדי שיביא את השופר שלהם לשלימות, הוא נוטל מהם רק קרן של דמי העבודה, ומעביר את הכסף לכוללים. הוא מקפיד שהעבודה תישאר לשם שמים. רוב זמנו החופשי מוקדש לליטוש ומירוק אוסף השופרות שלו, המונה כמה עשרות, אותם הוא מוכר לציבור התוקעים. מדובר בעבודת נמלים יסודית וסבלנית הדורשת חיפוש פתרונות שונים כדי להסיר חסימות מהשופר. לשם כך המציא בעצמו כלי מלאכה חכמים, כמו מברשות פנימיות וחוטים מיוחדים, שעל חלקם מולבש פנס זעיר המסוגל לחדור עד קצה יציאת הפיה מבפנים. לפעמים, כשהוא נתקל בקושי מיוחד שעוצר אותו, הוא שם את השופר בצד, הולך לישון ובבוקר ממשיך.

לעיסוק הזה הגיע עוד בברזיל, עקב הקשיים בהשגת שופר ראוי, שיהיה לא רק יפה אלא גם איכותי. שלא כמו בארץ ישראל, השופרות בברזיל היו ברובם מתרומות של מטיילים שהגיעו מהארץ, והביאו אותם באמתחתם. בדרך כלל הקנקן הנאה בא על חשבון הרמה הירודה. התוצאה לא היתה לשביעות רצונו. והביאה אותו לניסיונות הראשונים לשפר את התוצאה. מברגים, מסמרים וחוטים הועברו פנימה כדי להקל על התקיעה, ובמשך הזמן הביאו אותו לתוצאות מושלמות, שהן ממש בגדר של מלאכת מחשבת. הרב נינצינסקי מסוגל להקדיש שעות וימים כדי להעמיק לרבדים פנימיים בשופר, ולהפוך אותו לכלי אומנות ממש. השיפוצים אורכים בלי מידה, כי לדעתו אין גבול לדרגות שניתן לשאוף אליהן, עד כדי כך שתמיד כאשר מגיע לידיו שופר ששיפץ לפני שנה או פחות, הוא נראה לו ברמה נמוכה, עד שהוא בוש בעצמו איך שחרר אותו בלי להמשיך ולהעניק לו טיפול ייחודי נוסף…

באף קו ייצור לא יגיעו לדרגות האיכות שלו, בית חרושת המעסיק עובדים לא יכול להרשות לעצמו להושיב אותם על כל שופר ושופר, כדי למצוא פגמים נסתרים, ולחפש פתרונות יש מאין לכל סדק ובליטה המעכבים את הקול. אף אחד גם לא ימהר כמוהו לפסול שופר משימוש, רק כי לדעתו לא סיפק את הסחורה. "אנשים אולי לא מודעים לכך", הוא מעיד נאמנה, "אבל גם לשופר יש מחלות, עם הזמן הוא עלול לחטוף גם חיידקים ותולעים המתנחלות בפנים, כולל יצורים המתעופפים פנימה שהעצם של השופר מהווה את מזונם. גם הכנסת המקדחה לתוך העצם, עד שמגיעים לחלק החלול לצורך הוצאת האוויר, מותירה פסולת ושערות הפוגמות באיכות הקול. זה כמו אדם שיוצא לדרך עם רכב, שההנדברקס שלו משוך למעלה, ככה לא תהיה תאוצה, וזה מה שקורה בשופר.

"כשכולם גונזים שופרותיהם לאחר תקיעת הנעילה, אני חי את הנושא משנה לשנה וממשיך לטפל, ללטש ולעמול על כל שופר שברשותי, עד שהוא הופך לכלי אומנות ממש. המיוחדות בשופר היא כמעט כמו בבני אדם, אין אחד זהה לשני, גם אם במראה החיצוני יש דמיון מסוים, תמיד יהיה שוני מהותי מבחינת הקולות שיופקו. אי אפשר לייצר שני שופרות דומים, תמיד יהיה הבדל, קול בס גבוה או נמוך, יללני או מסתלסל, הדרישות משתנות לפי הקהילות, האשכנזיות מחפשות שופר שיפיק טון מאד גבוה, הספרדים רוצים קול בס, ואצל התימנים יש העדפה לשופר שלא יהיה מעובד לגמרי, והקול שלו יהיה אטום. השביל מהפיה פנימה שעושים בשופר כזה הוא ידני, מחממים חוט פלדה ומכניסים אותו לאט לאט עד שמגיעים לחלק החלול של השופר".

טיפולי ערק וחומץ בשופרות בשביל מה הם טובים?

"אם נתקלתם בשופר המוציא תקיעות מגומגמות ולא עושה את העבודה, אל תאשימו רק את חוסר המיומנות שלכם, קחו בחשבון שבלי תחזוקה טובה ושמירה נאותה, אף שופר לא מסוגל לספק את הסחורה. אחת הטעויות הגדולות היא לשמור שופר בתוך ניילון. לשופר אסור להיחנק בשקית. הוא צריך לנשום. היובש הוא אחד האויבים הגדולים של השופר. באזורים כמו ירושלים, בהם מזג האוויר יבש במיוחד, הוא עלול להתפוצץ מבפנים ולחטוף סדקים בגלל תנאי האקלים, מה שפוסל אותו לתקיעה. כדי למנוע זאת יש להקפיד להקדים ערק לפגעי האוויר. זהו חומר ייחודי ומאד ידידותי לשופר, המעניק לו את הלחות הנדרשת, ובאמצעותו אני מנקה את פיית השופר.

"באזור מגוריי האוויר מאד יבש, ולכן אני מכניס לשופר ערק יומיים לפני ר"ה, וסותם רק את הפייה בניילון. אחרי שעות אני פותח, ומוציא ממנו את הנוזל המטפטף עד תומו, הטיפול מעניק לחות לשופר, ובנוסף מטשטש ומחליש את הריח החזק של הבהמה, שבדרך כלל מתלווה אליו".

איזה שופר יש לכם?

"שופר עם קול מאד גבוה, המלווה אותי כבר למעלה מעשור. כאשר תקעתי בו לגר"ב זילבר זצ"ל לראשונה, הוא בכה מהתרגשות, והודה שכאלו קולות הוא לא שמע מאודו. יש לו עוצמה מיוחדת עד כדי כך, שלפעמים אנשים פונים לרב בית הכנסת אחרי התקיעות, ומבקשים שלא אתקע יותר כי הקול העצום של השופר גורם להם לחרדת מוות. אני לא מחליף אותו בשום שופר אחר, מקופלת בו בשופר המון היסטוריה, והוא כבר חלק ממני. תקעתי בו אצל גדולי הרבנים. לפני כמה שנים הגיע אלי אדם מהרצליה פיתוח, שרצה לקנות דווקא את השופר הזה. הוא הסכים לשלם עליו 2500 דולר, אבל אני סירבתי. יש חיבור מיוחד בינו לבין התוקע. יש אנשים המקדישים הון תועפות בשופר שהתחברו אליו, ואין גבול לכך.

"תופעה מאד מעניינת היא, שלפעמים שומעים כמה בעלי תוקעים מכמה בתי כנסת, כאשר במקום אחד הקול יהיה סתמי, בשני קצת אחר ובשלישי, גם אם הקול עצמו לא יהיה בעל עוצמה, חשים פתאום משהו שלא שמעו בשום מקום אחר, שזה חלק מבעל התוקע ומנשמתו. בעיניי, שופר הוא דבר שצריך לימוד כל החיים, שופר וגאווה לא הולכים יחד, ולכן צריך לתקן את הנקודה הזו כל הזמן, ואין גבול לתרגולים ולאימונים שיש לעשות ע"מ להצליח במלאכה האמיתית – להביא את קול השופר כהלכה לפני אדון כל".

***

אם בעל תוקע רגיל מתמלא התרגשות וחרדה לפני המעשה, הרי שאצל הרב מוטי רייך, שגויס למלאכה כחלק מפעילותו לקרוב רחוקים, מדובר בהרבה מעבר לכך. בחמש השנים האחרונות הוא מתייצב עם משפחתו בקיבוצים שונים, בהם קול השופר לא נשמע מעולם, ומשמיע באזניהם את התקיעות הראשונות בחייהם. פעילות הקירוב המתאפיינת במעבר אברכים מאורגן ליישובים ולקיבוצים, המנותקים מכל הוויה תורתית, כדי לבנות תשתית רוחנית ויהודית עמוקה, מתוגברת בימים הנוראים באמצעות משפחות אברכים נוספות, הדואגות למנין מסודר ומרשים לכל זמני התפילות.

אחרי מספר טעימות כאלו, התבקש הרב רייך לנצל את כישוריו הטבעיים לתקיעה בשופר, ולהשקיע עצמו בלימוד ההלכות ובהכשרתו לתפקיד. כך הפך לבעל תוקע של הקיבוצניקים, של אנשים מנותקים לחלוטין מכל זיקה לדת וסממניה, שמגלים להיטות אדירה לשמוע וללמוד, ושמגיבים היטב לחוויית התקיעה המשפיעה. את חווייתו מאותם ימים הוא מתאר: "הייתי בשנים האחרונות בקיבוצים בגליל התחתון ,כשקיבוץ 'בית קשת' היה הראשון. תמיד ראיתי איך החוויה הזו מאפשרת לכל אחד להתחבר אליה, כיון שהיא חוויה של כל אדם עם עצמו. היה מעניין לראות שרוב התושבים מודעים לתקיעה שביום כיפור, ובדרך כלל לא שמעו שיש גם תקיעות בראש השנה.

"אני זוכר במיוחד את עוצמת ההתרגשות, כאשר שהינו בקיבוץ 'משגב עם' ביוכ"פ, אחר מלחמת לבנון השניה. אחרי התקיעה במוצאי יוכ"פ, התיישבנו ואכלנו ושוחחנו עם התושבים. חלף זמן רב מהתקיעה, כשראיתי יהודי מתהלך כסהרורי ולא מוצא מנוח. הוא היה נתון בסערה גדולה, וכשבררתי את סיבת הדבר, הוא סיפר לי שהוא עדיין חש צמרמורת מהשופר. התקיעה הקודמת ששמע היתה במלחמת תשכ"ז, כאשר היה מהראשונים שנכנסו להר הבית. היא הזכירה לו את הרגעים הללו ומשהו זע בקרבו. שעה אחרי שהכל הסתיים, הוא עדיין היה תחת רושם השופר והודה שזה עשה אצלו משהו בלב.

"כדי להגביר את מידת ההתעניינות והתהודה סביב השופר והתקיעות, נוהגים האברכים להניח את השופר משך כל היום במקום שהחזן עומד. בית כנסת מסודר אין, אבל יש שולחן שהניחו למטרה, ועליו ניצב השופר מול העיניים, בכדי למשוך את הילדים להתבונן ולשאול. עם הזמן הוא אכן הופך לנושא השיחה העיקרי ומרכז את כולם. בנוסף הם מביאים אוסף שופרות לילדים, שיוכלו להתנסות בתקיעות ולחוות את החוויה. בשנים האחרונות הנהיגו תקיעות גם בזמן תשליך, זאת לאחר שראו כי תושבים רבים מחמיצים את מועד התקיעות הרגיל ולא מגיעים, לפיכך נתנו להם ליהנות מהאופציה הזו. זה התחיל כאשר אחד הקיבוצניקים, שהגיע בעלייה השנייה ממרוקו, ונחשב ל'דתי של הקיבוץ' כמעט על תקן 'רב', לא הגיע לתקיעות כאשר לא חש בטוב. בתקיעות המאוחרות בשעה ארבע הוא התבייש להגיע, שכן מה יגידו כשה'רב' נעדר מתקיעות ראשונות. כאשר עלה הרעיון להעניק לו את האופציה של תקיעות בתשליך הוא נענה, ומאז הפכו את הזמן הזה לרשמי. רבים מנצלים הזדמנות אחת לתקיעות ולתשליך בו זמנית".

(מתוך מוסף שבת קודש ראש השנה תשע"ב)