סיפר מזקני ירושלים של מעלה, מעשה ששמע מהגה"צ מצעלים זצ"ל (בנו של הגה"ק הערוגת הבושם זי"ע), שבדידיה הווה.
פעם הלך לבקר אחד ממכריו שהיה שוכן במושב זקנים. בהיותו שם ניגש אליו איש זקן וביקש לשוחח עמו ביחידות. נכנסו שניהם לחדר הפנימי, וסיפר לו הלה, כי הוא ישיש מופלג בן מאה ושש עשרה שנים, ומבקש ממנו להעתיר בעדו שיסתלק מן העולם.
אמר לו הרב מצעלים: הנני רואה כי ב"ה בריא אתה בגופך וגם צלול בדעתך, א"כ מדוע תבקש כזאת? השיב לו, כי נמצא כאן גם בנו שהוא בן תשעים, ומתייסר נוראות, ואין בכוחו לראות בצרת הבן, ע"כ מבקש הוא למות…
הלך הרב לבקר את הבן, וראה שאכן הוא מוטל על מיטתו ורבים מכאוביו. שח בפניו הבן, כי הוא יודע בבירור שיש לו עוד ארבע שנים לחיות… שאלו הרב מצעלים: "מניין לך 'יום פקודתך' ומי גילה לך רז זה? – אך לא היה בכוחו לענות.
חזר הרב אל 'האב' הישיש וביקש ממנו שיספר לו גופא דעובדא.
פתח הלה ואמר: כי בנערותו התגורר בעיר קאלמיי, ולא היה מבחירי הישיבה ומגדולי המתמידים שבה, כי ראשו היה אטום וסתום, וכבר בגיל עשרים החל לעבוד בבית הדואר המקומי. בתחילה מינו אותו להיות 'דוור' (פאסט טרעגער) המחלק מכתבים שנשלחו מעיר לעיר, וכאשר ראו שהוא חזק בגופו וגיבור חיל הוסיפו להטיל עליו לחלק גם את החבילות הכבדות לייעדם.
שנה אחת בערב חג הסוכות הלך לבית הדואר כהרגלו, וראה שם חבילת ספרים כבדה המיועדת עבור הגה"ק רבי הלל מקאלמיי זי"ע, והבין בדעתו שבודאי ירצה ללמוד ולעיין בהם בחג הסוכות, על כן נטל את החבילה והעבירה לבית הרב.
והנה בבואו לשם ראה אותו שפניו נפולות והוא עצב ודואג, והתפלא מאוד לעצבות מה זו עושה, ובפרט בערב יו"ט זמן שמחתנו, ומה עוד שסוכתו כבר עומדת על תילה כשהיא מעוטרת בציצים ופרחים, וגם ארבעת המינים מוכנים, ושאל את הגה"ק רבי הלל מדוע הינו כה עצוב.
השיב לו, כי בתקופה האחרונה החלו הגויים הצעירים להשתכר בלילות ולהתפרע, וחושש הוא לישון בסוכה שמא יכלו בזדון ליבם ובשובבותם את הסוכה ואותו כאחד… ובפרט שביתו עמד במרכז העיר במקום גלוי וניכר לעיני כל העוברים ושבים.
נענה לו הבחור: יסיר הרבי דאגה מליבו, שהלא הרבי רואה אותי כי יש לי כח במתניי ב"ה, ואני אשמור על הרבי מפני כל ה'מזיקין'. מיד נהרו פניו של רבי הלל בשמחה גדולה. ואכן אכל אצלו הבחור בלילה הראשון, ולאחר הסעודה כשהלכו לישון הניח את מיטתו על יד הדלת ומקל חובלים על ידו מוכן ומזומן…
באמצע הלילה הגיעו גויים שיכורים – תיכף התעורר משנתו כארי ויצא החוצה והניסם משם בתוך כמה רגעים… וכך היה גם בלילה שלמחרתו ובעוד כמה לילות, עד שהבינו השקצים עם מי יש להם עסק ו'הבינו' על בשרם שכדאי להם לחפש מקום אחר… וכך נתלווה לרבי הלל כל חג הסוכות. ובסוף החג ברכו רבי הלל שיחיה מאה ועשרים שנה בבריות גופא, ושלא ימות שום אחד מבניו בחייו.
סיים הזקן באומרו: עיניך תחזינה מישרים שנתקיימה הברכה, והנה זה בני יחידי, וכנראה שמכאן יודע הוא שיש לו עוד ד' שנים לחיות… אמר לו הרב מצעלים: "במקום לבקש למות – תבקש שבנך יבריא"…
בסוף הביקור פנה הרב אל מנהל המושב זקנים וביקש ממנו שיואיל בטובו להודיעו על כל שינוי במצב בריאות הזקן הישיש, אם יחלה או ימות. ואף ביקר אצלו עוד כמה פעמים.
לאחר ארבע שנים הודיעו לו שהזקן נפטר – בן מאה ועשרים שנה בדיוק. שעה אח"כ הודיעוהו שגם הבן נפטר…
ללמדנו על גודל מצוות סוכה, שיש בידה להשפיע אריכות ימים ושנים למי שמסייע לקיים מצוה חביבה זו. זאת ועוד, גם למדנו על חיוב הכרת הטוב למי שעוזר לקיים מצוה זו…
(באר הפרשה)