אחרי שהארכנו ביצירת בסיס לתקשורת, נקדיש מאמר זה לתקשורת עצמה.
באופן כללי, תקשורת בין הורים לילדים (בשונה משיחת רעים) מורכבת משני סגנונות: ביקורת ומחמאות. על אף שיש תועלת עצומה בתקשורת סתמית, בדיבורים על הא ועל דא, בתפקידנו כהורים אנחנו בעיקר מחמיאים או מבקרים. ננסה לחדד את הדברים, ולהבין מה התועלת מול ההפסד. ייתכן שחלק מהדברים מוכר, אבל אלו דברים הצריכים חיזוק וחידוד באופן קבוע.
ברור כי מטרתנו בהבעת הביקורת היא לשם חינוך, לתועלת הילד, אבל חשוב לעשות זאת במינון ובמקום הנכונים, ובמקביל, להגביר את תדירות המחמאות, וחלילה לא להגיע למצב של ביקורת קטלנית מדי.
הרבה לפני שהגיעו אומות העולם להבנה בדבר חומרתה של הפגיעה המילולית, כבר קבעו חז"ל כי היא חמורה מהפגיעה הפיזית; המרים יד על חברו נקרא רשע, ואילו המלבין את פניו – אין לו חלק לעולם הבא! בעוד שבכל הנוגע לפגיעה פיזית, טבע הבורא מנגנונים טבעיים המרפאים ומאחים כל כאב ופצע, הרי בפגיעות מילוליות – אין לנפגעים שום מנגנון מרפא, ובמקרים רבים תישארנה צלקות לנצח. ביקורת רבה מדי אינה מקדמת, אלא להיפך, הורסת וקוטלת. במילה ביקורת אנו מוצאים אותיות קבר. ביקורת היא בעצם קבר אחים להמון שאיפות וכוונות טובות, שהיו ואינן…
כהורים, אנחנו שואפים להביא את הילדים שלנו למקום טוב יותר, לראות אותם מחונכים יותר ומצליחים יותר, ולכן אנחנו מעירים ומבקרים. בכל זאת, פעמים רבות באפשרותנו לנסות להיות חכמים ולחנך בדרכים אחרות, לשנות כיוון, ולגדל את ילדינו באווירה מחמיאה ובונה.
על הפסוק "קדושים תהיו" פירשו חז"ל: "יכול כמוני? תלמוד לומר קדוש אני", ופירש הרה"ק מרוז'ין זצ"ל: "יכול כמוני!" יהודי יכול להגיע לדרגות גבוהות כמוני ממש, וזה על ידי "תלמוד לומר", תתרגל לומר לעצמך – "קדוש אני"… אני קדוש, אני מיוחד… אמירות אלו תהפוכנה אותך לקדוש. אם זה "עובד" כשאדם משמיע מילים טובות לעצמו, קל וחומר כששומעים מילים כאלו מהסובבים, כששומעים שוב ושוב מההורים שהם מאמינים שאתה צדיק, שאתה רוצה להיות טוב…
אבא ואמא בעיניים עצומות
זה נכון כשהכול בסדר, וזה חשוב עוד יותר כשקיימות חריקות בדרך!
חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות: "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". ילד העובר תקופה קשה זקוק לכוחות רבים כדי לשרוד ולא להתרסק. בתקופה כזו עלינו לשדר לו שוב ושוב שאנו עדיין מאמינים בו, ושמבחינתנו – הוא עדיין אותו צדיק, אהוב וטהור. רק זה יעניק לו כוח להתגבר.
לפעמים הורים המשדרים לילד שהם יודעים ה-כוווול, שמאבא אי אפשר להסתיר, ושאמא רואה על המצח אם משקרים, מרוויחים בסך הכול שהילד יחליט: אכן… אתם צודקים… אין טעם לנסות להתנהג בבית כאילו הכול בסדר, כי ממילא אתם יודעים עליי הכול… כך בעצם כורתים את הענף שעליו רוצים לשבת.
אדרבה, לעתים דווקא אותם הורים תמימים, שהאמינו לילדם בתמימות שאכן הוא התפלל במניין לפני זמן קריאת שמע, ולא השתדלו להוכיח לנער שהם יודעים בדיוק מתי והיכן התפלל, הם אלו שילדיהם המשיכו להתפלל ולהתנהג כראוי… בילד יש חוש אמת פנימי. כשהוא מרגיש שמכבדים אותו על מה שאין בו, שמעריכים אותו על מה שלא מגיע לו, הוא מתמלא רצון פנימי למלא את הציפיות.
אם נודע לנו על התנהגות חריגה, עלינו לנסות לטפל בעקיפין, לא תמיד לשדר כי: אנחנו יודעים בדיוק מה המצב, ואין מה להסתיר מאתנו… דבר זה למדנו מפנייתו של הקב"ה לאדם הראשון בעניין אכילתו מעץ הדעת – בלשון שאלה, על אף שהעניין היה ידוע לו, כלשון רש"י שם (בראשית ג, ט): "אַיֶּכָּה" – "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום". למדים אנו מכאן יסוד, שגם אם יודעים – אין צורך להראות זאת.
המאמר הבא: איך להעלים עין ומה המיוחד בבית סבתא?
1/206