הר"ר יוסף מאיר האס
"יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת… אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כ"ז, ט"ז)
בפרשת השבוע – פרשת פנחס – בה אנו קוראים בתורה על בקשת משה רעיא מהימנא – "יפקוד ד' אלוקי הרוחות איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה". ידוע פירושו הנודע של הרה"ק רבי יצחק מווארקי זי"ע שאמר, שתפקידו של מנהיג אמיתי, הוא, להתמסר אל עדת צאן מרעיתו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, וכל היום, לרבות הלילה, רק לחשוב איך ניתן להיטיב עמהם. על כן ביקש משה רבינו מהשי"ת מנהיג כזה "אשר יצא לפניהם", כפי שאומרים זאת בשפת האידיש, "ער זאל אויס גיין פאר זיי". רק כך, אם אכן יזכו למנהיג בעל שיעור קומה כזו, אכן "לא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה".
סיפר הגאון רבי משה דויטש שליט"א, רב מרכז העיר נתניה, ומחשובי תלמידיהם של רבינו בעל 'מקור ברוך' ורבינו זי"ע, ששח לו רבינו באחד השיחים: "בתחילת דרכי בהנהגת העדה, התלבטתי רבות איך לנהוג עם החסידים. האם להיות להם כמנהיג ברמה, הזורק מרה בתלמידים ומכה על קודקודם, או שמא להיות להם כאב רחום ורועה נאמן. בסוף, החלטתי לנהוג במחשבה השנייה, להיות עבורם לאבא המתמסר בכל מאודו לבניו אהוביו, מחמדי ליבו ונקודת נפשו". המשיך רבינו ואמר: "דע לך, כי ברבות הימים והשנים, הפסדתי רבות מהנהגה זו, אבל למרות הכל, אינני מתחרט עליה לרגע אחד".
אהבתי אתכם אמר ד'
אהבתו העצומה והתמסרותו הנודעת של רבינו לילדי החמד, צאן קדשים שלא טעמו טעם חטא, היתה מופנית גם אלינו, לכל קהל החסידים, כי רבינו ראה בנו כבנים אהובים, ילדים זכים וטהורים החפצים והמבקשים את קרבתו. לא פעם ולא פעמיים נשמעה מפי קדשו ההתבטאות הבאה: "זייט מיר געבענטשט טייערע קינדער" (תהיו לי מבורכים ילדים יקרים). כמו כן בקודש פנימה היה רבינו פונה אל החסידים פעמים רבות בלשון זו: "וואס הערצעך טייערע?" (מה נשמע אצלך יקירי?). כך גם סיפר מנהל הת"ת בחיפה, שכל אימת שנכנס לקודש פנימה, היה רבינו פונה אליו בשאלה ספונטאנית: "וואס מאכן מיינע קינדערלאך?!" (מה עושים הילדים שלי?!). והיו אמירות אלו יוצאות מפי רבינו כשגורות על לשונו באופן טבעי, כאשר כל מקושר ונאמן חש את משמעות אמירה זו ואת אמיתותה בכל צדדיה.
יכול כל חסיד ותלמיד להעיד באמת ובתמים, שהתקשרותו אל רבינו היתה מאז ומתמיד קשר אישי ביותר, קשר איתן שלא ניתן לפרום אותו בשום מצב שהוא. בכל עת שמחה ובפרט בכל עת צער, היה רבינו הכתובת היחידה אליה רץ כל אחד כדי לפרוק את הרגשות, כשהוא יודע היטב שאצל רבינו ימצא אוזן קשבת ויד מסייעת. את כל שלבי השמחות היה רבינו מלווה מקרוב כמחותן אישי במלוא מובן המילה. תחילה היה רבינו משתתף בכל 'וואך-נאכט' ובכל 'ברית מילה', כשהוא נשאר להשתתף גם בסעודת המצווה, אך גם לאחר-מכן כשדברים אלו פסקו עם ריבוי הציבור בלע"ה, המשיך רבינו עד התקופה האחרונה ממש, להשתתף בכל אירוע משמח של אנשי שלומו, אם זה בנתינת שמות לבנות הנולדות, ואם זה בעריכת טקס מרגש ב'חלאקה' עם התייחסות יוצאת דופן לכל ילד באשר הוא.
אין ספור סיפורים ישנם על מעורבותו של רבינו בתיקים רפואיים ובבעיות סבוכות, שחסידים נקלעו אליהן ללא מוצא, בחושבם שאבדה תקוותם חלילה ואין מושיע בעדם, אך דווקא שם גילו פתאום את רבינו עומד לימינם, לסומכם ולסעדם עד שהצרה עברה ונשכחה.
מדוע לא הצליח הרבי להירדם בלילה?
סיפור נורא הוד שנחרט בספרי ההיסטוריה של חצר הקודש: היה זה כשאחד מבני משפחת רוזנברג, בילדותו, היה אמור לעבור ניתוח על עינו. במשך כל התקופה שקדמה לניתוח, היה רבינו מעורב עד צוואר, ואף יותר, בכל השלבים ובכל הנתונים, כשהוא מייעץ לאבי המשפחה על הכל, בחכמתו העילאית ובתבונתו המרוממת. הניתוח היה אמור להתבצע בשעת לילה מאוחרת, ורבינו הודיע לאבא שהוא רוצה להתעדכן על הצלחת הניתוח בשיחת טלפון, למרות השעה המאוחרת.
ואכן, מיד לאחר הניתוח התקשר הרב רוזנברג לבית רבינו זי"ע, לבשרו כי הניתוח עבר בהצלחה, והילד מתאושש ממנו. הרבנית הצדקנית ע"ה הרימה את השפופרת, שמעה את הבשורה המשמחת, ואמרה שכעת אי אפשר לשוחח עם רבינו היות והשעה מאוחרת מאד, אך מיד בבוקר תעדכנו בחדשות. השכם בבוקר, רבינו שואל את הרבנית: "האם יש חדשות אצל הבן של שמואל?", והרבנית משיבה: "כן, הוא התקשר אמש בשעה אחת בלילה, להודיע כי הניתוח הצליח, אך לא רציתי להפריע בשעה מאוחרת, לכן המתנתי עד כה עם הידיעה". לשמע הדברים הגיב רבינו ואמר: "כמה חבל שלא הודעתם לי בשעת מעשה, הרי כל הלילה לא מצאתי מנוח לנפשי מרוב דאגה לילד, ולא הצלחתי לעצום עין ברוב חששי לשלומו הטוב".
סיפור זה הינו אחד מני רבים, אשר ממנו ומדומיו ניתן לעמוד, על אפס קצה הנהגתו הרחימאית והאבהית של רבינו עם קהל אנשי שלומנו. בדיוק כמו שאבא לא מסוגל לעצום עין, בשעה שבנו שוכב על שולחן הניתוחים ואין אתו יודע עד מה, כך היה רבינו, אבינו אב הרחמן, שהתנהג עמנו כאותו נשר, אשר יעיר קנו ועל גוזליו ירחף.
חלק בלתי נפרד מעבודת קדשו בעריכת השולחן הטהור, היה חלוקת השיריים שנותרו בצלחתו הגדולה, אחרי שטעם מן המאכלים. לעתים היתה החלוקה אורכת זמן רב, אך רבינו לא נח ולא נרגע עד שהצלחת היתה ריקה לגמרי. כך היה בכל המאכלים שהוגשו לפניו, וכך למעשה התנהל רוב השולחן הטהור, שהתבטא בעיקר בחלוקת האוכל לחסידים ולמקורבים. פעמים היו שרבינו סיים לחלק לכל החסידים שעמדו בארבע אמותיו, ועדיין נותרו מספר תפוחים בצלחת, או-אז היה קורא לאנשים שעמדו רחוק יותר, ונותן להם שיריים במאור פנים. זוהי העבודה הגדולה שזכינו לראות בעת ה'טישים' המרוממים, לתת הכל עבור השני ולעצמו להסתפק בכמה טעימות ותו לא.
בשנת תשמ"א, בהיותי בחור צעיר לימים, חליתי בצהבת בפרוס ירח האיתנים, ובהגיע יום הכיפורים, התעוררה שאלה אם עלי לצום ולהתענות. רבינו שלח אותי אל הרופא, והרופא קבע שאצום. כששמע רבינו את דברי הרופא, הורה לי לצום, אך ביקש ממני שלא אתאמץ יותר מדי. במהלך קריאת התורה, קרא לי רבינו ונתן לי להריח מקופסת הטבק שהיתה ברשותו, כדי לחזק את רוחי בתענית היום.
במיוחד ראו את קרבתו הגדולה של רבינו לעדת צאן מרעיתו בעיתות שמחה, כאשר היה משתתף בכל השמחות בלב ונפש חפצה, בהרגישו 'מחותן ראשי' המוביל את בנו אהובו לחופה. את כל אשר לאל ידו עשה רבינו, כדי שיוכל להשתתף בשמחותיהם של תלמידיו האהובים, גם במחיר השלכת גופו ונפשו מנגד. לעתים קרובות הופיע רבינו בשמחות נישואין כשגופו קודח מחום גבוה, אך ליבא לפומא לא גליא ומלבד המשמשים בקודש לא ידע על-כך אף אחד.
זכורני את חתונת אחד מאנשי שלומנו ברמת ויז'ניץ. רבינו חש מאד לא-טוב באותם ימים, אך למרות זאת הגיע להשתתף בחופה, והיות שלא היה מסוגל לעמוד מחמת חולשתו, התיישב לראשונה על כסא, וישב כל מעמד החופה. בסיום החופה, המתין רבינו כמה רגעים, כדי שירקוד עם החתן ולא יצטרך לחזור שוב לאולם, אך גם לכך לא היה מסוגל באותה שעה.
בשלהי שנת תש"ע התקיימה שמחת נישואין בקרית-אתא, לאחד מתלמידי ישיבתנו הק' ממשפחת אנשי שלומנו, והיה זה כבר בתקופה שהחופות נערכו בחצר בית המדרש הגדול, ורבינו לא נסע לרקוד עם החתן באולם השמחה, אך באותו יום של החתונה, נקבעה לפתע שמחת אירוסי נכד רבינו, מחמת אילוצים שונים, ולא יכלו לדחותה. רבינו ביקש לנסוע לאולם החתונה מיד בתום שמחת האירוסין, כדי לפצות ולשמח את החתן ששמחתו נפגעה במקצת מחמת שמחת רבינו, והשתתף בשמחה זמן ממושך יותר מכפי הרגלו.
אך אם היה זה בכל החתונות של התלמידים, הרי שגדלה והוכפלה שבעתיים שמחתו של רבינו בשמחותיהם של תלמידים יתומים, שנותרו ללא אב או ללא אם, או-אז היה רבינו מתנהג כמחותן ממש, ולא אחת אירע שרבינו יחד עם הרבנית הצדקנית ע"ה, היו שושבינים בחופות של יתומים, ועומדים מצד החתן או מצד הכלה במלוא מובן המילה.
לעולם לא אשכח, את המעמד המרטיט ונורא ההוד שאירע ביום חופתי, עת נכנסתי לקודש פנימה בדחילו ורחימו, לקבל את ברכות הקודש לקראת הקמת בית נאמן בישראל. אחרי שרבינו בירכני מברכות פיו, פתחתי ואמרתי לרבינו, שאבי זצ"ל היה נוהג לברך את בניו לפני לכתם לחופה, והנה כל אחי ואחיותי זכו לברכת האב ביומם הגדול, זולתי שלא זכיתי לכך. רבינו אמר לי שחז"ל אמרו (סנהדרין יט:) "כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והפירוש הוא, שצריך להרגיש אחריות כאילו ילדו… ומיד הניח רבינו את ידיו על ראשי בהתרגשות רבה, ובירך אותי בברכת הבנים כנהוג וכמקובל, ממש כמו אב המברך את בנו בחיל ורעדה.
(קטעים מתוך כתבות שהתפרסמו ב'המבשר תורני'
מתוך אוצרותיו של הגה"ח רבי יצחק ליבוביץ שליט"א, משגיח ישיבת סערט ויז'ניץ חיפה)
1/675
מפעים