"והנה בן לשרה אשתך" (י"ח, י')
נאה דורש
מידותיו התרומיות והרצון להיטיב עם הבריות באו לידי ביטוי בולט בעת השמחות שבהן השתתף בכלל, ואצל בני הקהילה בפרט. ראשית, היה משתדל ומתאמץ להשתתף בכל שמחה, ועל־פי־רוב – אף לשאת בה דברים.
הקב"ה חננו בלשון לימודים, והחן שהוצק בשפתותיו ריתק אליו את קהל המאזינים. בצירוף כישרונותיו הגאוניים וטוב לבו היו דרשותיו בעתות שמחה מלאכת מחשבת ממש. אם היה זה קידוש לרגל הולדת בת, הרי שלרוב בהתוודע לשמה של התינוקת רק שעה קלה קודם הקידוש – בעת העלייה לתורה – או אף במהלכו, עם זאת, כשנעמד תיכף לאחר מכן לשאת מדברותיו לרגל השמחה, כבר מצא את הדרך לקשר את השם לפרשה ולבעלי השמחה – גם בדרך דרוש ורמז באופן שהפליא כל שומע – והמשתתפים ציפו בכל פעם למוצא פיו, לראות כיצד ישזור את השם במעשה פלא ויצירת אמנות כמין חומר.
זכור למשל שבת אחת שבה נערך קידוש משותף לרגל הולדת חמש בנות לחמישה מחברי הקהילה. בדרשה שנשא ובה השמיע רעיון מרכזי אודות חינוך הבנות, חרז את כל חמשת אבות הבנות גם יחד בהתעכבו בפרט אודות התפקיד שנשא כל אחד מהם, אם כאברך, כר"מ בישיבה וכיו"ב, בצירוף דברי שבח חמים וברכות היוצאות מקרב הלב.
(אגב, אחת הסיבות שהניעוהו לעודד את מנהג עריכת קידוש לרגל שמחת הולדת בת, הייתה ההזדמנות שראה בכך לשם יצירת רגשי אחווה בין בני הקהילה, בבחינת "גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות").
ניתן לומר, כי מרכיב מרכזי בכל דרשה שלו בשמחות היה ריבוי בשבח בעלי השמחה. הייתה לו הגדרה חריפה כיצד למדוד טיבה של דרשה הנאמרת בעת שמחות, וכך אמר: "החילוק בין דרשן אמתי לדרשן שאינו כזה, הוא בכך שדרשן מהסוג השני מעוניין לומר רעיון שיש לו באמתחתו, ולפיכך הוא 'תופר' את בעל השמחה לפי מידותיו של הווארט. לעומת זאת, דרשן אמתי מתחיל הפוך. הוא מחפש נקודה מסוימת בבעל השמחה ומתאים לפיה את הווארט".
אם נבקש להוסיף, נאמר כי יש הבדל נוסף בין הדרשנים, אם הוא "נאה דורש" גרידא או אף "נאה מקיים". לשמוע אודות 'בין אדם לחברו' מפי דרשן שאף מקיים את הדברים הלכה למעשה, זוהי דרשה עם טעם אחר לגמרי. וכזה היה רבי שמשון זצ"ל גופו, וממילא גם שיחותיו…
למנוע קנאה ותחרות
לימים החליט לחדול מלדרוש בשבתות 'אויפרוף' לבני הקהילה, ובכלל. גם החלטה זו מקורה היה בטוב לב וזהירות יתירה מחשש פגיעה בזולת, משנודע לו כי הבחורים משווים בין התארים בדרשותיו אלו וכמות השבחים שהרעיף על חתן פלוני לעומת אלמוני, ומתוך כך הגיעו לידי עוגמת נפש. לא הועילו דבריו שההשוואות אינן במקומן ואין לדקדק בכל אות ותג, הוא ידע שהדבר בלתי נמנע ולפיכך החליט במשך תקופה להפסיק לשאת דברים בשמחות אלו.
עם זאת, כאשר פעם חש צורך לשבח את אחד המחותנים נעמד ואמר: "אמנם, איני נוהג לדבר ב'אויפרוף', אבל אם הייתי מדבר הייתי אומר שהמחותן היקר הוא…", וכאן הזכיר את שבחו בפניו.
מכבדי אכבד
אגב שמחות:
הרב זצ"ל נקט בדעה כי לא ייתכן לערוך שמחה ולהזמין אנשים, בין אם זו סעודת נישואין ובין אם 'שלום זכר', בלי להכין כיבוד בכמות שתספיק לכולם. יש והיה הוא עצמו מגיע לשמחה בקהילה כשארגז שתייה קרה באמתחתו, הן לטובת הציבור והן לטובת בעל השמחה שלא תמיד ידע להעריך נכונה את כמות המשתתפים הצפויה.
לקראת סיום חתונתו של אחד מבניו שיחיו שם לב כי הכיבוד שהוצע לאורחים כמעט ונגמר. הוא פנה לאחד מבניו וביקש ממנו למצוא מאפייה סמוכה ולקנות כמה ארגזים של עוגות. "חייב אני בכך מדינא דהכנסת אורחים", הסביר את בקשתו.
כיוצא בזה, כאשר הבין פעם שרצפת אולם השמחות הסמוך לביתו לא נוקתה כדבעי לקראת שמחת שבע ברכות שעתידה היתה להיערך במקום, העיר: "כך לא מקבלים אורחים!", אך לא הסתפק בדיבור גרידא אלא טרח בגופו לשוות מראה הגון יותר לאולם. אחד ממקורביו שנבהל למראה עיניו התחנן בפניו שגם הוא יודע לנקות ויניח לו את המלאכה, אולם רבי שמשון זצ"ל משהזדמנה לידו מצווה שוב לא הניחה מידו: "אולי אתה יודע", הגיב כלפיו, "אבל לא כמוני"…
מקדם בכבוד ובהערכה
באופן כללי, מתארים אנשי הקהילה, היה שמור לרב זצ"ל יחס של חביבות מיוחדת כל אימת שפגשו בו. תשומת הלב שהעניק לכל אחד וההתעניינות הכנה בשלומם הולידה בקרבם תחושת חשיבות, ובכל פעם השכיל לחדש את ההרגשה הזו באופן בלתי צפוי גם להם שכבר הכירו את אצילות מידותיו.
כך מתאר, למשל, אחד מאנשי הקהילה את בואו לחתונת אחד מבני הרב זצ"ל.
עמדו אז לפני ה'שבע ברכות', ובעל המעשה פילס דרכו אל שולחן ה'מזרח' כדי לאחל מזל טוב. לכאורה, עוד אחד מני רבים, ובמקרה הטוב מאירים לו פנים לשבריר שנייה, בין הוראה חפוזה לבין זה או אחר ברגעים טרודים כאלו. אך לא. רבי שמשון זצ"ל נעמד לכבודו מלוא קומתו, הושיט לו ידו ואמר מכל לבו: "אתה לא יודע כמה זה עושה לי טוב בלב שהגעת…". הרגשתו של האורח באותו רגע הייתה של אחד מן המשפחה ממש ולא כ'עוד אחד' מן הקהילה.
העניין הוא, שלא הייתה זו אמירה מעושה מן השפה ולחוץ. הרב זצ"ל אמנם חש כך במלוא הכנות, וממילא השכיל להעניק הרגשה נפלאה זו גם לסובביו.
"אל דאגה, הברכה תתקיים…"
מספר בעל המעשה: "היה זה לפני למעלה משלושים שנה, כאשר חלפו־עברו להן שנים אחדות מעת נישואיי ועדיין לא זכיתי להיפקד בבנים. אין צורך לתאר את ההרגשה הנוראה והציפייה לישועה בעיניים כלות, יום יום, שעה שעה. המחשבות כולן היו אחוזות בתפילה ובדאגה מתמדת של 'הבה לי בנים…'.
"בכל פעם שהזדמנתי לבני ברק נהגתי להיכנס לביתו של מרן הסטייפלר זצ"ל ולהגיש לו בפתק את השמות שלי ושל רעייתי על מנת להתברך מפיו בזש"ק. יום אחד נקלעתי לבני ברק לצורך סידורים, וכדרכי ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי לסטייפלר עם הקוויטל הקבוע. למרבה תדהמתי נעמד הסטייפלר מכסאו ואמר לי בטרוניה: 'הרי כבר היית כאן היום…'.
"כמובן שהשבתי תיכף שלא הייתי, אולם הוא עמד על דעתו וחזר פעמיים או שלוש על המילים 'כבר היית פה'. משנוכח לדעת שאני מכחיש, הפטיר הסטייפלר לבסוף ואמר: 'ובכן, אם כבר היית כאן היום – לא תחול הברכה, אבל אם לא היית – תחול הברכה', וחזר על כך בקול גדול מאוד שלוש פעמים, עד שהנוכחים בחדר ההמתנה בחוץ נרתעו בבהלה וביקשו לדעת מה אירע…
"יצאתי מביתו", ממשיך בעל המעשה לתאר, "'הרוס' לגמרי. באותה עת לא הצלחתי להבין על סמך מה אמר בביטחון כה מוחלט שכבר הייתי אצלו באותו יום. רק בהמשך נודע לי, כי אחד מבני משפחתי שהה אף הוא בבני ברק כמה שעות לפניי, ונכנס להזכיר את שמותינו בפני הסטייפלר ללא ידיעתי, וכך זכר מרן זצ"ל את השמות. אולם בכל זאת לא היה בידיעה זו כדי לנחם אותי משיברוני. התהלכתי שבור ורצוץ עד שפגשתי באקראי את ר' שמשון זצ"ל ופרקתי את צערי באוזניו…
"הוא היחיד שהרגיע את לבי הסוער ומצא את המילים הנכונות להשיב את רוחי. 'דע לך', אמר בביטחון, 'שבכל פעם שהסטייפלר צועק בקול רם על פלוני, הברכה שלו חלה. אין לף מה לדאוג'.
"ואמנם כדבריו כן היה", מסיים בעל המעשה את סיפורו המפעים", באותו שנה נולדו לי תאומים".
(מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
