כפי שלמדנו, מותר לעשות ביום טוב מלאכה דרבנן לצורך קבורת המת. אולם, יציאה אל מחוץ ל'תחום' של אלפיים אמה (960-1,152 מטר, לשיטות השונות) – למרות שאיסורהּ רק מדרבנן, אסורה. ונחלקו הפוסקים אם האיסור הוא רק לאֵלו המלווים את המת לכבודו בלבד, או גם לנושאי מיטת המת, ועליהם למסור את המיטה לידי גויים שיביאוהו אל בית הקברות שמחוץ לתחום, ויקברוהו.

במה דברים אמורים? ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני של ראש השנה, או ביום טוב שני בחוץ לארץ, מותר ללוות את המת אף למרחק של יותר משנים עשר 'מיל' (11.52-13.82 ק"מ, לשיטות השונות) מחוץ לעיר, למרות שיש הסוברים שהיא אסורה מדאורייתא. ואין ההיתר אלא בהליכה לכבוד המת, אבל הליכה לכבוד האבלים בלבד – וכגון שהמת כבר נמצא בבית הקברות, ומלווים את האבלים בדרכם לשם – אסורה.

[שו"ע תקכו, ו, משנ"ב לג-לד, ושעה"צ מג-מד]

בהמשך לאמוּר: היוצאים ביום טוב בהיתר אל מחוץ ל'תחום', לצורך קבורת המת והלווייתו, התירו להם חכמים אף לשוב לביתם, למרות שאין בהליכה זו מחוץ לתחום צורך או כבוד למת; וזאת, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא בהימנעות מקבורת המת או מהלווייתו ביום טוב.

במה דברים אמורים? כשאין באזור בית הקברות יישוב יהודי שבו יכולים המלווים לשהות עד למוצאי היום, ולאכול ולשתות בו; אך אם יש יישוב כזה באזור בית הקברות, יתכן שאסור להם לשוב לביתם.

ולאנשי 'חברא קדישא' העובדים בשכר – יתכן שבכל מקרה אסור לשוב לביתם, שהרי לא יימנעו מכך בעתיד, כיון שזוהי עבודתם. וכן לאבלים – יתכן שאסור לשוב, שהרי אין חשש שיימנעו בעתיד מהשתתפות בהלוויית קרוביהם. ועד למרחק של ארבעת אלפים אמה (1.92-2.31 ק"מ, לשיטות השונות) מבית הקברות, בוודאי רשאים כולם לשוב.

[שו"ע תקכו, ו, משנ"ב לה, וביה"ל ד"ה וחוזרין; וראה שעה"צ מו]

המנהג בכמה מקומות בארץ ישראל, כגון בחלק מהקהילות בירושלים, ובפתח תקווה, שצאצאי המת אינם מלווים אותו כלל, ויש שאף מכריזים 'חֵרֶם' שכל זרעו לא ילווּהו ולא ילכו אחר מיטתו כלל. וטעם המנהג, כדי שגם יצורים טמאים שנוצרו ממנו לא ילווּהו ויצערוהו. ובמשך הדורות היו כמה מגדולי חכמי ישראל שהחזיקו במנהג זה, ובהם: האור החיים הקדוש, השולחן גבוה, הרש"ש, החיד"א, ותלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל.

ויש מפוסקי זמננו שכתב שמצוה גדולה היא לבנים ללוות את אביהם, וכן נהגו בזמן הגמרא והראשונים, וכך היה המנהג בתפוצות ישראל בגולה;  ולפיכך, במקומות שלא נהגו כמנהג הנ"ל, חובה על הבנים ללוות את אביהם; ורק במקומות שנהגו כן, ראוי שלא לשנות מהנהוג. וכן נראה מדברי המשנה ברורה, שבני המת מלווים אותו לקבורה.

[ביה"ל תקכו, ו, ד"ה וחוזרין; ביאורים ומוספים דרשו, 39]