בפרשת השבוע מפורטים סדרי ההקרבה של העולה, החטאת, האשם והשלמים, כשכל אחד מהם פותח במילים: "וזאת תורת". ודרשו חז"ל, שכל העוסק בתורת הקרבן – כאילו הקריבוֹ על גבי המזבח. ומטעם זה נהגו לומר ישראל – ויש אומרים שאף קיבלו עליהם לחובה – לומר בכל יום את פרשת התמיד שבפרשת פינחס. כמו כן, נהגו רוב ישראל לומר את המימרא שבגמרא: "אביי הוה מסדר סדר המערכה", שמפורטים בה כל סדרי העבודה בבית המקדש, ואת סדר עשיית הקטורת. וכתבו הפוסקים שמטעם זה טוב לומר בכל יום גם את פרשיות הקרבנות שבפרשת ויקרא ופרשת צו, וכן את פרשת הנסכים שבפרשת שלח. וכן כתבו שראוי לומר דברים אלו בבית הכנסת, משום שהוא 'מקדש מעט'.
ועוד כתבו הפוסקים שיש לומר לאחר כל קרבן: "יהי רצון כאילו הקרבתי קרבן פלוני", אך לענין קרבנות חטאת ואשם, שאינם באים בנדבה אלא על חטא, יש אומרים שאם אינו חייב בהם יֵחשב כמביא חולין לעזרה, ועל כן יש להתנות: "אם אני חייב חטאת – או אשם – יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת – או אשם – ואם לאו, אהיה כקורא בתורה". ובחטאת, כיון שאדם אינו יכול להקריב חטאת אלא כשיודע בודאי שחטא, יש לומר את ה'יהי רצון' עם התנאי רק אם חושש שמא בֶּעָבָר ידע בבירור שעבר עבירה שחייבים עליה חטאת, אלא ששכח זאת.
ברם, בכל אלו אין די באמירה לבד, אלא צריך 'לעסוק' בדברים ולהבינם, ורק באופן זה נחשב כאילו הקריב את הקרבנות ועבד את סדר העבודה שבמקדש. ועל כן ראוי ללמוד היטב את כל האמירות השונות במקורן, במקרא ובדברי חז"ל, כדי שיתאפשר לאומרן תמיד מתוך הבנה ראויה. ועל כך נאמר בזוהר הקדוש – שהאומר בבית הכנסת את כל ענייני הקרבנות וסדר הקרבתם בכוונה, אין המלאכים מקטרגים עליו, ואדרבה, מלמדים עליו זכות!
[שו"ע א, ה, משנ"ב, יג, יד, יז ו־יח, וביה"ל ד"ה ופרשת; ביאורים ומוספים דרשו, 34; שו"ע מח, א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־4]