סבי הרב יונתן זרביב זצ"ל נולד בז' באלול תש"ד לסדר "תמים תהיה", ונפטר בד' בחשון תשע"ו לסדר "צדיק תמים היה". הוא היה מתלמידיו המובהקים של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב, ראש כולל באהבת שלום, ובסוף ימיו רב קהילה בשערי חסד.
פרנסתו הייתה בדוחק, היה עובר מדירה שכורה לרעותה, בכל פעם שהמשפחה גדלה, כי לא היתה לו אפשרות לשכור דירה גדולה יותר מלכתחילה (כשלוש-עשרה דירות לפחות עבר במהלך חייו – כך סיפר בנו, שלימים איבד את תעודת הזהות וכדי לאמת את זהותו ביקשו ממנו לזכור חלק מהמקומות שבהם גרו הוריו, והיה זה כשלושה-עשר מקומות לפחות…). אך מכל מקום שום דבר לא הסירו מלהמשיך לשקוד על דלתות התורה מתוך מסירות נפש.
כך היה עד אשר עזרו לו רבים לקנות דירה. מעיקרא הוא בתומו רצה לקנות דירת מרתף, העיקר שיהיה מקום היכן לשכון שם, עד אשר גיסו שכנעו, ש'עד כאן תחום שבת', ואם הוא כבר קונה, שיקנה משהו טוב יותר.
הרב זרביב זצ"ל פנה בתומו למתווך, אשר תיווך עבורו דירה ברח' חיי אדם 9. והנה למרבה הפלא, במקום שהמתווך ישכנע אותו לקנות את הדירה, ועד כמה היא טובה, כמנהג המתווכים שמעלימים את החסרונות ומדגישים את המעלות – מתווך זה נהג להיפך, הוא תיאר לו את חסרונותיה הגדולים, שיש בה טחב וכיו"ב. (בהמשך יתברר מדוע עשה כן).
אך למרות דבריו, הרב זרביב זצ"ל סבר שזו דירה שכדאי לראות, וכך עשה, ובס"ד עלה בידו לחתום זיכרון דברים עוד באותו יום עם בעל הבית. והנה למחרת, כאשר פנה אל המתווך כדי לשלם את שכרו על התיווך, התקומם הלה ושאלו בתרעומת: "באיזו זכות קנית את הדירה? הלא אני בר מצרא לדירה זו"…
סבא השיבו: "אבל הרי אתה בעצמך תיווכת את הדירה?!"… וכך נתגלתה התרמית: המתווך רצה לקנות בעצמו את הדירה במחיר מוזל יותר, וציפה שבעה"ב יוריד מהמחיר, וזאת על ידי שיראה שאין אדם שמעונין לקנות אותה, ולכן סיפר לקונים הפוטנציאליים את חסרונותיה של הדירה, בתקווה שלא ירצו לקנותה.
אותו מתווך פנה לבד"ץ של העדה החרדית בתביעה כדין בר מצרא. סבא ישב ללמוד את הסוגיה בכל דיניה ופרטיה יחד עם הראשונים, ונדבר בעניין זה עם תלמידי חכמים חשובים. וכך הגיע לבי"ד, שם נתקל בטוען רבני מפורסם אשר ניסה בכל כוחו לדחות את סברותיו הישרות. אולם דבריו של סבא עשו רושם עז על הדיינים, דבריו נאמרו בבהירות, עד שאחד הדיינים החשובים התפעל ואמר: "סוף סוף יש פה דיון עם למדנים ולא עם סתם בטלנים"…
סופם של דברים: סבא זכה בדירה ושמח בחלקו.
והנה באחד הימים הגיע קבלן וקנה את הגג, ורצה לבנות עליו בניין שלם בן 5 קומות לפחות. כדי לבנות בניין כזה צריך לחפור יסודות, ואת היסודות חופרים ומעמידים בתוך הבית הבנוי. חפירת יסודות בתוך הבית גרמה להריסתו ולהורדת ערכו, שכן מלבד השטח שהיסודות 'גנבו' משטח הדירה, הם מהווים גם תקלה גדולה, שהרי אם בונים עמוד באמצע החדר צריך לעצב את הבית מחדש, וכו'.
וכך יצא שנגרם להרב זרביב זצ"ל נזק גדול כתוצאה מהבניה, והוא נאלץ לתבוע את הקבלן לדין תורה, ובית הדין פסק שהקבלן חייב לפצות אותו. סיכמו שהפיצוי יהיה על ידי שהקבלן יבנה עבורו יחידת דיור: הקבלן יתן חצי מהגובה של הדירה מהשטח שבבעלותו, והרב זרביב זצ"ל יתן חצי מהגובה – על ידי שינמיכו את תקרת הבית, שכן מדובר בבתים ירושלמים שתקרתם גבוהה ואפשר לנצל את השטח.
כמובן, הקבלן עשה כל זאת, ומאז היתה לסבא הרווחה, שכן היתה לו יחידת דיור להשכרה במחיר של 700 דולר דאז (כ-3200 ש"ח), סכום שהיווה תוספת משמעותית להכנסתו, ודווקא בזמן שהוא נצרך לכך מאוד כדי לחתן את ילדיו.
ואמרו על זה תלמידי חכמים, שרואים שמי שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת לו כסף – הוא יוציא לו כסף אפילו מהקיר (- בנין), על ידי שיקנה דירה, ויהיה קבלן שיבנה מעליו ויזיק לו, ויצטרך לפצות אותו על ידי בנית יחידת דיור עבורו. שהרי יש הרבה אנשים שמעל דירתם בונים תוספות בניה, ולא צריך לפצותם כי האדריכל מתכנן את הבניה בצורה שלא תגרום כל נזק. ואילו כאן התגלגלו הדברים שהקבלן יהיה מחוייב לפצותו.