"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר י"ב, א')
אספר סיפור שאני יודעו לפרטיו, מבלי להסגיר חלילה פרטים אישיים.
מעשה בבעל דרשן, נקרא לו שמעון, ובכן, שמעון זה מקבל שיחת טלפון מאחד מבני הקהילה, נקרא לו ראובן, שהשיא את בתו בשעה טובה. אמר: רבי שמעון, אני עורך מחר את השבע ברכות האחרון בביתי, ואני מבקשך שתבוא ותכבדני בנוכחותך וכמובן תישא דברים..
נו, בקשות שבכל יום. לכל דרשן יש דרשות מוכנות לכל עת. לברית, לבר מצוה, לאירוסין, לשבע ברכות ושלא נדע.. אבל המחותן דנן הוסיף: ואני מבקש שתאמר דברים בשבחי.
זה כבר חריג. כמובן, כולם מצפים, ואיש עוד לא קיבל סטירה על מחמאה, אדרבה. אבל לתבוע בפה. והוא מכיר את המחותן, מאותם המהלכים בצידי דרכים. אינו דורש עליה מכובדת ואינו נדחף בראש. צנוע ומעלי. משהו קורה שם. זו זעקה נסתרת לעזרה. אין זו סתם הזמנה לדרשה.
מיד פנה הדרשן לברר מעט יותר על המחותן ומשפחתו, ושמע רק שבחים, כצפוי. פנה לברר על הצד השני, והנה ענבי הגפן בענבי בגפן. משפחה חשובה משני הצדדים ולמעלה דור אחר דור. והחתן מופלג בהלכות והליכות, תורה עם דרך ארץ, רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו. השמועות הטובות רק הגבירו את התעלומה, אבל אין זה עסקו. מה שנתבקש, יעשה.
הגיע, ועיני המחותן הביעו שמחה ותקוה, ציפיה דרוכה. כשנתבקש, קם והחל בדבריו. פתח בפרשת השבוע וזלג למשפחת החתן. אח, איזה יחוס אבות משני הצדדים, ויחוס עצמי, לעילא ועילא. והחתן, כל פה מלא שבחיו. הכלל, מי ידמה ומי ישוה. נו, אין זה פלא שזכו שבנם נכנס לכזה בית מושלם, ביודעי ומכירי קאמינא. בית של מידות טובות ונעלות, בית של הארת פנים וטוב לב, הבית המושלם לחתן המושלם. כל הפנים זרחו מנחת, כולם נהנו מהדרשה הנפלאה.
שוין, הרגיש שעשה את שלו, פעל כמצופה. ואם בכל שבע ברכות משמחים חתן וכלה, כאן שימח את המחותנים.
למחרת היום, ברבע לשלוש בצהרים, צלצל הטלפון בביתו. ראובן על הקו. אין בפי מילים להודות. על לא דבר, אין על מה. האם יכול הוא לעלות ולדבר. הנה כי כן, התעלומה עומדת להיפתר. רוצה הוא לעלות עם בני ביתו. בשמחה, בעלי שמחה מרבים שמחה.
הגיעו, והושיט מעטפה. כסף עבור הדרשה. היא היתה נפלאה, הם אסירי תודה.
מובן שהדרשן סרב לקחת. לא מוכרים מצוה בכסף, שמחה היא שהיתה לרצון.
אמרה המחותנת: "אילו הייתם יודעים כמה יש במעטפה לא הייתם מסרבים".
נו זה כבר מסקרן. פתח ומנה: אלף דולרים במזומנים. אמר: "כעת ודאי לא אקח"…
אמר המחותן: "תוכלו לקחת בלב שקט. זה כסף מעשר ממה שהרוחנו מהדרשה".
הדרשן נתן בו עינים שואלות. מאי האי?!
הסביר: "לפני הווארט סכמנו את הפרטים. כמו שאומרת הגמרא: כמה אתה נותן לבנך, כך וכך. לבתך, כך וכך. הן הן הדברים הנקנים באמירה (קידושין ט ע"ב). לקחתי על עצמי את כל העול, אתרנו דירה ורכשנו רהיטים, ובכל פעם הייתי מודיע שהגיע מועד התשלום ונתן חלקו, הכל הלך למישרין. לפני כחודש התקשרתי, הודעתי שברוך השם הגענו לתשלום האחרון בסך עשרת אלפים דולר.
סליחה, אמר לי, התשלום האחרון היה בחודש שעבר.
הייתי בהלם. אמרתי: סכמנו כך וכך, נתתם כך וכך, ועכשיו הגיע זמן התשלום האחרון.
והוא: לא היו דברים מעולם. סכמנו כך וכך, וכבר שלמתי הכל.
במילים אחרות: מחותן יקר, אתה שקרן ורמאי ומנסה להוציא ממון בתואנות שוא.
המלים נעתקו מפי, וקטעתי את השיחה. הלכתי לאדם גדול, שהתמרמר: למה לא כותבים, למה לא חותמים, למה סומכים על ההבנה והזכרון, ושניהם כה מתעתעים. מכל מקום, אמר, יש לי שאלה: אם היתה פורצת חלילה שריפה, הבית היה עולה חלילה בלהבות, והיית נזכר ששכחת על השולחן עשרת אלפים דולר, היית נכנס לאש כדי להציל אותם?!
עניתי: ודאי שלא!
אמר: ובכן, מחלוקת היא אש, אל תכנס לתוכה בשביל עשרת אלפים דולר…
שמעתי לדבריו, לא התקשרתי עוד. השלמתי את הסכום מכיסי. אבל לא יכולתי לדברו לשלום. תאר לך, כל שבעת ימי המשתה לא אמרתי למחותן מזל טוב!"
ברגיל, מחליפים המחותנים ברכות ואיחולים. והרי 'בעל שמחה' הוא 'בעלים' על השמחה, כמאמר צדיקים (נזר ישראל בשם הרה"ק מקאריץ זצ"ל, רמתים צופים סימן ד בשם החוזה מלובלין זצ"ל, ישמח ישראל לקוטים ד"ה אגרא). כמה נפלא כשכל אחד משפיע על רעהו שפע ברכה, מזל טוב מחותן, שנזכה לרוב נחת עד בלי די ולדורות ישרים מבורכים, אידישע נחת און קיין צער און עגמת נפש חלילה. לא ללחוץ יד ולא לאחל מזל טוב. לחשוב שהמחותן מביט עליו כאל גנב וגזלן, שודד ועושק!
בדמעות בעיניו אמר: "ואתם הרי מכירים אותי. באמת כך סיכמנו! הכלל, לפני השבע ברכות האחרון התקשרתי, בקשתי שתדברו, ותדברו בשבחי. לא שאני אוהב את זה וזקוק לזה, אבל שידע שאנו משפחה מהוגנת!" כמה התרגש. "ואתם באתם, ופעלתם בחכמה. הכברתם בשבחו של המחותן, ביחוסו הרם ומעלותיו הרבות, קניתם אותו, שביתם את לבו. ואז דברתם על 'ענבי הגפן בענבי הגפן'. והעדתם מהכרות האישית על המידות הטובות והיושר, הידידות והנעימות.
לאחר הסעודה ראיתי שהמחותן רוצה לדבר אתי, והתעלמתי. נעלמתי בחדר פנימי. בקש שיקראו לי. באתי. אמר: שמעתי את הדרשה. מה אומר לך, כל מה שאמר עלי, נכון. וכנראה, גם מה שאמר עליך. ואם אתה טוען שהסכמנו על סכום, אני מאמין לך. אבל תאמין גם לי, שאיני זוכר זאת. נקבע במוחי אחרת. מכל מקום, יתכן ואני הטועה. מחר אשלח את הכסף. והבוקר הגיע בנו, מסר את הכסף. עשרת אלפים דולר. מגיע לכם 'מעשר געלט"'…
אמר הדרשן: "הריני מקבל", ופניהם נהרו. הוסיף הדרשן ואמר: "רצוני גם לזכות במצוות הכנסת כלה, שיהיה במזל טוב"…
המעשה, מעשה שהיה. אני יודע לפרטיו.
הנה, כך הביאה דרשה אחת לרווח של עשרת אלפים דולר.
וכעת אספר לך איך משפט אחד, אחד ויחיד, עלול היה לגרום להפסד של עשרת אלפים דולר!
כשאותו דרשן דרש דרשתו מעומק לבו, והדברים היוצאים מן הלב נכנסו ללבבות, לא דיבר בעינים אטומות. העביר עיניו על פני הקהל. ומי היה שם, הלא רק משפחה מכרים קרובים. ושמע פלוני מפטיר לשכנו: "אין גבול לגוזמאות! הותרה הרצועה בדרשות?! כמה אפשר להפריז!"
נו, אמר, אז מה.
אבל תארו לכם שהמחותן היה שומע, ואומר: הלא גם מכרו של המחותן קובע שאין כאן אלא הגזמה. וזה לא ההפסד של עשרת אלפי הדולרים. הניתוק היה ממשיך, החשדנות והאיבה, הטינה והשנאה. וכמה היו בני הזוג סובלים מכך!
ואינכם משערים מה היה ההמשך –
כעבור כחצי שנה בקש אותו אדם שהתאונן שהדרשן הזה תמיד מפריז, אי אפשר להאמין למילה שלו, הוא בקש מהדרשן שיבוא לדרוש בשמחה שערך. מובן שנעתר ובא, ודרש בחום במעלת המשפחה החשובה ותרומיות מידותיה, וכמה חביב בעל השמחה על צדיקי הדור, כמה קרבוהו והרעיפו עליו אהבה. כעבור יומיים טלפן להודות, ואמר: "שמעו, כבר חיתנתי ארבעה צאצאים. ואמש אמרה כלתי לחמותה: שמעתי את הדרשה, לא ידעתי שחותני חשוב כל כך. הרמתם את קרני בעיני משפחתי!"
לכמה כוחות נפש נצרך הדרשן כדי להתאפק ולא לומר לו: הרי אתה הוא שטענת שזו גוזמא…
(מתוך 'מקרבן לתורה')