יעקב הייזלר
ישיבת 'חוג חת"ס – מחנה אברהם'
גולת הכותרת בהרבצת תורה על ידי רבינו היה עם יסוד הישיבה הק' 'חוג חתם סופר – מחנה אברהם' לזכר אביו זצוק"ל, אשר בלי ספק היתה מפעל חייו הק' וגולת הכותרת של פעליו, בראותו בהקמתה לבד מקיום צוואת מרן החת"ס זי"ע שכתב בצוואתו 'עשו קבוץ וריבוץ פעלים לתורה ברבים' ג"כ קיום צוואתו והבטחתו של אביו אליו שעוד יזכה להרביץ תורה בא"י, והקימה על שמו ולזכרו וראה בזה גלעד לנשמתו הק' שהלך לעולמו על קידוש ה', והיא היתה חמדת לבו ובבת עינו כל הימים.
פתיחת הישיבה הק' היתה בר"ח אלול תשכ"ב, עד מהרה הפכה הישיבה למקום תורה מהראשונים במעלה, אשר העמידה עדרים עדרים של תלמידים למאות ואלפים, ביניהם רבנים ות"ח מופלגים לתלמידיו הרבים התייחס באבהיות, כשהוא מתמסר אליהם בכל לבבו ונפשו, אף הם משיבים היו לו אהבה והערצה ללא גבול.
מסירת השיעורים
עם פתיחת הישיבה מנתה הישיבה שמונה תלמידים צעירים בלבד, כאשר רבינו משמש להם כר"מ מבוקר עד ערב, בבוקר מסר שיעור בגמ' מס' שבת ולאחר הצהרים שיעור בשו"ע מג"א ומחצית השקל, ובלילי שבת היו מתכנסים בביתו בצוותא לשירות ותשבחות. לקראת זמן החורף כבר הכפילה הישיבה את מספר תלמידיה ויותר במנותה כבר שני מנינים תלמידים. לימים היה מספר כיצד ניהל לבדו את כל חשבונות הוצאות הישיבה בראשיתה מעל גבי קופסת הגפרורים שהיתה בחיקו.
ברבות הימים גדלה והצליחה ועשתה פרי, כשבתחילה היתה רק ישיבה קטנה לצעירים ואח"כ גם ישיבה גדולה וגידלה במהלך השנים מאות ואלפים ת"ח ויראי ה', רבינו התענג תמיד בזה שחלק גדול מאד מתלמידיו הם כלי קודש תופסי ישיבה ויושבי על מדין המשמשים בקודש בעולם התורה והרבנות.
ברבות השנים החל רבינו למסור לפני התפילה בבוקר שיעור בהלכה לכל בני הישיבה אם בהל' מקוואות אם בהל' טריפות וכדו'. מנהגו בזה היה עולה מידי בוקר להעיר ולעורר את התלמידים ולזרזם שיטבלו במקוה טהרה ויכינו את עצמם לתפילה ע"י לימוד קודם התפילה, ותמיד אמר שאינו מבין איך יתכן לצאת מן המטה ומיד לעמוד ולהתפלל, ועמד על כך בתוקף. גם בש"ק לאחר שהסיב עם התלמידים בליל שבת עד שעה מאוחרת היה מעורר את השחר ומעיר את התלמידים ולומד עמם בצוותא בביהמ"ד לפני התפילה כשקולו המתוק נישא ברמה.
בענין זה ניתן לציין, כי יסוד גדול ומוצק היה אצל רבינו עניין השכמת הבוקר ולימוד של כמה שעות קודם תפילת שחרית. וכן היה מרבה לדרוש זאת מבני הישיבה כשהוא בעצמו שימש כ'וועקער' לעורר הבחורים ולזרזם להשכים לעבודת הבורא וראה בזה עצה גדולה להצלחה ברוחניות, מלבד הברכה בעצם הלימוד בראש צלול בעת הזאת. קיים זאת בעצמו בפרט שבשאר שעות היום היה טרוד בטרדות מטרדות שונות אם בעול הקהילה אם בעול הישיבה אם בעול העם השואלים שאלות איסור והיתר וכו', ולכך יחד את שעות של לפנות בוקר כולו קודש לתורה.
יצוין, כי כשהיה רבנו נשאל מה תפקידו, היה עונה בפשטותו ובענוותנותו המפורסמת: 'אני וועקער בישיבה'. בשעה שתיים לפנות בוקר היה רבינו משכים קום מדי יום, ורץ להיטהר במקוה. עד לשעה 5.00 היו לו את סדרי לימודו האישיים בביתו, ואז היה פונה לעבודה החביבה עליו, להעיר את תלמידיו-בניו ולזרזם לעבודת הבורא, ובנועם ומתיקות היה מזרז את הבחורים להשכים וללכת להיטהר במקוה, ומיד אח"כ היה מתיישב גם הוא בהיכל הישיבה, ללמוד בחברותא עם אחד הבחורים – כשקול לימודו, בחיות ובמתיקות, משרה רוח אחרת על הכל.
אב רחום
רבינו שלא זכה לבנים, ראה את תלמידיו בני הישיבה כבנים ממש ואהבם אהבה עזה. ולפיכך לצד היותו רב ומנהיג לעדתו וראש ישיבה לתלמידי הישיבה ונהג בזה ביד רמה, היה מתייחס לתלמידים כאב רחום והרגיש אליהם כילדיו ממש ונתקיים בו מאמר חז"ל (סנהדרין יט:) 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו', ודאג לכל מחסורם ולשידוכיהם ולצרכי חתונתם וכמים פנים אל פנים השיבו לו התלמידים אהבה רבה.
כשהיה מגיע להשתתף בשמחות שערכו אצל צאצאיהם, חשו הכל כי משתתף הוא כבעל השמחה ממש. וכך העיד הוא בכינוס התלמידים לרגל השנה הכ"ה ליסוד הישיבה 'תאמינו לי בני היקרים, שכשאני שומע בשורה טובה או שמחה בבית של אחד התלמידים, אני מרגיש במידה ידועה כשמחה פרטית שלי, וח"ו רח"ל גם כשצר לאחד מכם'…
אירע פעם, שמאן דהוא גער בבחור מבני הישיבה על התנהגות לא נאותה. רבנו באהבתו לתלמידיו לא יכול היה לשאת זאת ואמר לו בתוקף: אם הנך רואה סיבה לגעור בתלמידי גער בי! 'מוטב יכנס החץ בי ואל יכנס בבני!'.
מהעובדה שלפנינו נוכל ללמוד עד כמה חש רבינו את תלמידי הישיבה והרגיש בהם כבניו ממש. מעשה ואירעה תקלה טכנית בישיבה בתקופת הקיץ והמזגנים חדלו מלפעול, למותר להאריך ולתאר את הסבל והקושי שנגרם לכך לתלמידי הישיבה כאשר החום הכבד העיק על ראשם. למחרת בבוקר, אחר התפילה ביקש רבינו ממלווהו שיודיעוהו מיד כאשר התקלה תסודר. לתמיהתו של הלה על פשר בקשתו של רבינו, ענה לו רבינו: 'דע לך, שכל זמן שאין לבחורים מזגן בישיבה, אף בביתי אינני מפעיל את המזגן כי איך אוכל לשבת בביתי ברוגע כאשר לבחורים אין מנוחה והם סובלים מחום היום…'
אירע פעם בתפילת שחרית שרבנו בכה והוזיל דמעות בתפילתו יותר מכפי הרגלו ונתעכבה התפילה מאד לתימהון בחורי הישיבה שלא הבינו מה יום מיומיים. לאחר מכן התברר לתלמידים כי אחד מבני הישיבה נתדרדר ר"ל לדברים חמורים, והנהלת הישיבה קיבלה החלטה לסלקו מהישיבה באותו יום ועל כן התעכב רבינו בתפלתו שלא כהרגלו.
עמוד הענווה
למרות היותו מכהן כראש הישיבה הנערץ ומנהיג העדה הק' עשרות בשנים ועל אף היותו אחד מגדולי התורה המובהקים שבדור שהכל חרדים למוצא פי קדשו, התייחס רבינו אל תלמידיו בכבוד בלתי שגרתי כשהוא עצמו התנהג בענווה מופלגת. חדי עין מבין תלמידיו שמו לב כי מעולם כשבאו תלמידיו אשר זכו לעצמם להוציא לאור ספר מסוים וביקשוהו כנהוג 'הסכמה', לא היה רבינו כותב או קורא לתלמידיו בשם "תלמידי", או כשתלמיד חש צורך עז להביע את רגשות החיבה לרבינו, קנה ספר והעניק אותו לרבינו בהזדמנות, על הספר כותב רבינו, לא פחות ולא יותר: "קיבלתי מידידי הבחור…", וכששאלוהו על כך השיב: האיך יכול אני להיקרא בשם 'רבי';
בערוב ימיו
גם לעת זקנתו כאשר תקפוהו יסוריו הנוראים ותש כוחו לא חדל מלחשוב כל העת על מצב הישיבה והבחורים. בימי חוליו התבטא ואמר לאחד התלמידים כי את הכל יכול הוא לקבל באהבה זולת שני דברים שקשה לו להשלים עם זה, והוא שאינו יכול ללמוד ולהתמיד בתורה ביגיעה כבעבר, והשני שאינו יכול 'פראווען מקוואות' (להרבות בטבילת מקוה) כבעבר, וכמה תואמים הדברים למה שהיה רגיל על לשונו דברי רבו של אביו הי"ד, הגה"ק מאונסדורף זי"ע שאמר שבחור בישיבה אין לו להתחסד רק בשלושה דברים הראשון הוא ללמוד והשני עוד ללמוד והשלישי ג"כ ללמוד חוץ מטבילה במקוה שהיא טובה לגוף ומועילה לנשמה.
כך המשיך רבינו בהרבצת תורה ויראה במסירות לתלמידיו הרבים למרות היותו מסובל ביסורים קשים ומכאובים אשר אפפוהו במשך כל ימיו, אך כל אלה לא הפריעוהו מעבודת הקודש, בה התחזק בכל כוחותיו עד ליום פטירתו לבית עולמו, בעש"ק פר' שלח, כ"ב סיון תשס"ד למגינת לבם של המוני תלמידיו ומעריציו שביכו את הסתלקותו של האי גאון וצדיק שזכה להקים עולה של תורה, דורות של ת"ח ויראי ה'. זי"ע.
