"למה לך לעשות לו דברים כאלו בלתי הפיכים, יש לי בשבילך רעיון טוב יותר", השבתי לאב הזועם. "אולי תסיר לילד את שתי אוזניו ותכניס אותן למקפיא. אם הוא יתנהג בצורה סבירה בחודש הקרוב, תחזיר לו אוזן אחת, ואם הוא יישאר 'ילד טוב' חודשיים נוספים, תוכל להחזיר לו גם את האוזן השנייה… מה אתה אומר???

יעקב א. לוסטיגמן

בהתקרב ימי החנוכה, שוחחנו עם איש החינוך והמרצה הנודע הרב אהרן מרגלית, מחבר הספר 'אתהלך', סדרת ספרי הקומיקס 'אהר'לה' ושאר הספרים שבאו בעקבותיהם.

ברוח הימים, מבקש הרב מרגלית לחדד נקודה חשובה מאוד בנושא של חינוך הילדים – הנושא המרכזי שבו אנו עוסקים בימי החנוכה, לצד ההודאה על הנסים הגדולים שעשה הקב"ה לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה.

"הפסוק אומר 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה'", מצטט הרב מרגלית, "שמעתי פעם פשט, שבניגוד למחשבה הראשונית לפיה יש לחנך את הנער על פי 'דרכנו' שלנו המבוגרים, המבינים, המחנכים, יש לחנך את הנער על פי דרכו, כלומר על פי הטבע שלו, במקום שליבו חפץ, בצורה שבה יותר קל לו, כל אחד על פי דרכו שלו. והסיבה לכך מבוארת בפסוק עצמו, כי רק באופן שכזה 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

"ועוד, במילים הנפלאות של פסוק זה, שאומר שכשאנחנו מחנכים את הילד, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהחינוך לא נועד לעשות ממנו ילד מושלם. מטרתו להפוך את הילד למבוגר מחונך.
"אנחנו אומנם מחנכים ילד בן 4 או 8 או 12, אבל הכוונה שלנו היא שהוא יהיה אדם טוב יותר כשיתבגר ויעמוד על דעתו בסייעתא דשמיא.

"בהקשר זה שמעתי סיפור מופלא מבעל ה'אגרות משה' זצ"ל. זה סיפור שאני מתמלא חרדה כשאני נזכר בו, כי הוא מציב בפנינו רף מאוד מאוד גבוה בחינוך, ולא כל אדם זוכה לנקיות הדעת הזאת, לדעת ולהבחין בין חינוך טוב לחינוך שאינו טוב, כשלפעמים ההבדל ביניהם הוא ממש כחוט השערה.

"ובכל זאת אספר את הסיפור הזה", אומר הרב מרגלית, "כדי שנזכור להיכן אמורות להיות מועדות פניו של ההורה והמחנך היהודי. למה אנו צריכים לשאוף, איך אמור להיראות החינוך המושלם, שאליו עלינו לנסות להיות קרובים ככל האפשר…
"בתקופה בה כבר נחשב מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל למנהיג הבולט של היהדות החרדית בארה"ב, ובכלל, התעורר צורך לכנס אסיפה של כמה מחשובי הרבנים בארה"ב, לצורך דיון בעניין ציבורי כלשהוא, שהצריך קבלת החלטה משותפת ויצירת חזית מאוחדת של כל גדולי התורה.

"החליט רבי משה זצ"ל לכנס את האסיפה בביתו, במוצאי שבת, מסביב לשולחן ערוך לסעודת 'מלווה מלכה'. ואכן, בהגיע השעה היעודה, החלו הרבנים לבוא בזה אחר זה, ותפסו את מקומם סביב השולחן שכמובן כוסה במפה צחורה ונערך כראוי, לכבודם של האורחים רמי המעלה הצפויים להשתתף במעמד.

"רבי משה עצמו ישב במקומו הקבוע, בראש השולחן, כשהוא מעיין כדרכו בספר, ואינו מאבד רגע אחד לבטלה, למעט הפסקות קצרות ונצרכות שעשה, כדי לקבל את פני האורחים הנכבדים שהחלו לדבר זה עם זה בדברי תורה, כיאה וכיאות לרבנים חשובים בישראל.
"והנה נכנס לחדר נכדו של בעל ה'אגרות משה', שהיה אז ילד כבן חמש או שש. הוא ניצל את העיסוק של אמו וסבתו בהכנת צרכי הסעודה, וחמק פנימה אל תוך החדר בו היתה אמורה להתקיים סעודת המלווה מלכה.

"הנכד, שלא התרגש במיוחד מנוכחותם של האורחים החשובים, טיפס על אחד הכיסאות שנותרו פנויים סביב השולחן, וממנו עלה אל השולחן עצמו, כשהוא שר ומרקד לאורכו של השולחן, בצעדים זהירים, לא פוגע בצלחות עם הסלטים ולא שובר שום כלי. רק פוסע בזהירות ובצעדי ריקוד אל הקצה האחר של השולחן, מסתובב וחוזר בחזרה…

"הרבנים האורחים נדהמו, והופתעו עוד יותר מהעובדה שרבי משה אינו מעיר לנכדו דבר וחצי דבר. בתחילה הם שתקו מפני כבוד התורה, אבל כאשר חזר המחזה ונשנה פעם נוספת, כבר לא הצליח אחד מהם לשאת את הדבר, ופנה כשכולו מלא פליאה לרבי משה: 'נו, דרך ארץ?'….

"רבי משה הרים עיניו מהספר, חייך חיוך קל והניע את ידו בביטול, כאומר: אין כאן משהו חריג שצריך להעיר עליו…

"הרבנים היו המומים, אבל העובדה שרבי משה שם לב למתחולל, ובכל זאת החליט לא להעיר לנכד, אילצה אותם לשתוק גם מפני כבוד התורה, וגם משום שרבי משה הוא בעל הבית ומה להם כי יתערבו בהחלטותיו כיצד לחנך (או לא לחנך) את נכדו.
"רק אחרי שיצא הילד מהחדר, פנה רבי משה לאורחים הכבודים והסביר להם, מדוע לא אמר לנכד דבר וחצי דבר: 'הילדים שלנו שומעים יותר מדי 'לא', ו'אסור', ו'אל תעשה כך', ו'זה לא יפה לדבר כך'.

"'אנחנו צריכים למעט באמירת 'לא'. עלינו למעט בהטפות מוסר לילדים, כדי שהם כן ישמעו בקולנו, במקומות שבהם אנחנו כן מורים להם להימנע ממעשה כזה או אחר.

"'אבל איך מחליטים, אם כן, מה לומר לילד ומה לא לומר לא?

"'הכלל הוא מאוד פשוט', הסביר רבי משה: 'אנחנו צריכים להעיר לילד, רק כשאנחנו רואים שהוא מתנהג באופן שעלול להיות בעוכריו כשיתבגר. הוא צריך לסגל לעצמו התנהגות של בן אדם, התנהגות של בן תורה. עליו לדעת מה מותר ומה אסור, כיצד צריך יהודי להתנהג ועוד ועוד. לשם כך עלינו להעיר ולחנך.

"'אבל אני לא חושב שיש סכנה שהילד הזה, יטייל על שולחנות כשיתבגר… ', סיכם הגר"מ פיינשטיין את דבריו, 'זה מעשה משובה של ילד בן שש, הוא כבר יבין לבד שכך לא מתנהגים. אין צורך שאנחנו נעזור לו בעניין הזה, להבין שזה לא מעשה ראוי לאדם מבוגר'…".

**

"הסיפור הזה מעלה נקודה שכדאי שכל אחד מאתנו יעסוק בה", מוסיף הרב מרגלית, "כי זאת נקודה מאוד מאוד משמעותית וחשובה בחינוך הילדים.

"הדבר החשוב ביותר בחינוך, לפני כל הדברים החשובים האחרים, זה הצורך והחובה שהילד ירגיש שאתה בצד שלו. שאתה מחנך אותו כי אתה באמת באמת דואג לו ורוצה בטובתו, ולא כי אתה מצפה ממנו, שימלא את הצורך שלך בכבוד מהילדים או מהסביבה, שתעריך אותך על כך שהילדים שלך טובים יותר.

"כשהילד מבין שאתה בצד שלו, האוזניים שלו כרויות ופתוחות, הוא מוכן לשמוע אותך, הוא משתדל לעמוד בציפיות, ומתאמץ להוכיח שהוא ראוי לאהבה הזאת, לנכונות שלך לעשות הכל למענו.

"כשהורים מרבים לומר לילד 'לא', 'אסור', 'אל תלך לשם', 'אני לא מרשה לך' וכדו', הילד מקבל אט אט תחושה שההורים לא בצד שלו. שהוא בעצם מפריע להם בעצם קיומו, ולכן הם כל הזמן מגבילים אותו ומצרים את צעדיו. הוא מקבל תחושה שהמטרה המרכזית של ההורים שלו, היא להציק לו. כמובן שחינוך כזה לא יניב תועלת חינוכית כלשהי, בלשון המעטה.

"אני לא אומר שאסור להציב לילד גבולות. חלילה וחלילה. ההיפך הוא הנכון, ילדים צריכים גבולות, הם זקוקים להם. ילד שלא מציבים לו גבולות – יגדל להיות מבוגר חסר גבולות, ומבוגר חסר גבולות הוא בדרך כלל מבוגר אומלל שלא מסתדר לא עם חברים, לא עם המשפחה וגם לא בכולל או במקום העבודה שלו.

"הגבולות הם צורך נפשי בסיסי של כל ילד, וההורים צריכים להלוך לפי רוחו של כל ילד וילד, ולהציב לו גבולות שיאפשרו לו לצמוח בביטחון ולפרוח כאדם בריא בנפשו, בסייעתא דשמיא.

"אבל צריך לדעת גם איך לאכוף את אותם גבולות, צריך לדעת איך לפנות לילד, איך לדבר אליו ובעיקר איזו הרגשה ותחושה לשדר לו.

"וכאן אנחנו מגיעים לעוד אבן דרך חשובה מאוד בתחום החינוך: האמפתיה! או בלשון הקודש, הזדהות.

"האמפתיה, משמעותה לתת לילד את ההרגשה שאתה מבין את מה שעובר עליו מבחינה רגשית, שאתה מזדהה עם הקשיים שלו, ושמח בהצלחות שלו שמחה אמיתית וכנה, מעומק הלב, שאכפת לך ממנו. האמפתיה מחברת את הילד אליך בעבותות של אהבה, וגורמת לו להעריך אותך ולקבל ממך חינוך והדרכה בצורה הטובה ביותר.

"אנשים רבים נוטים לערבב בין אמפתיה לבין הסכמה. הם אומרים: 'איך אני יכול לשדר לילד את ההרגשה שאני מסכים אתו, אחרי שהוא נקלע לחילופי מהלומות עם חבר ופצע אותו חלילה וחס? איך אני יכול להזדהות עם הילד שלפני רגע התפרץ לבית הכנסת באמצע תפילת שמונה עשרה, ועורר את זעמם של המתפללים?

"אבל הזדהות ואמפתיה זו לא הסכמה. אני לא אמרתי שצריך לומר לילד 'כל הכבוד שהפרעת לתפילה, המשך כך'. חלילה וחס!
"תחשבו רגע מה קרה: הילד ספג נזיפות מאנשים מבוגרים, הוריהם של החברים שלו. הוא נבוך, מושפל ואולי אפילו מפוחד. עכשיו תבואו ותנזפו בו גם אתם. איזו הרגשה שידרתם לו? שאתם בצד שלהם! של האנשים האחרים שכועסים עליו. אתם נגדו. אתם לא בצד שלו. איזו הרגשה נוראית זה שאבא שלך חובר לאנשים אחרים נגדך???…

"מצד שני, אם תחבקו אותו, תרגיעו את החשש והפחד, תסבירו למבוגרים האחרים שהוא רק ילד, ושזאת טעות שהוא כמובן לא יחזור עליה שוב כי הוא ילד גדול שמבין עניין, הילד ירגיש שאתם בצד שלו. הוא לא יחשוב שאתם מעודדים אותו להמשיך במעשה, אלא ידע ויבין שאתם תומכים בו בשעתו הקשה, גם אם הוא טעה לפני רגע… האמפתיה הזאת היא יסוד חשוב מאוד, וזה בעצם צדו השני של אותו המטבע…".

**

בהקשר זה, מבקש הרב מרגלית לספר סיפור שאירע לפני כשנתיים וחצי, ושהוא עצמו היה שותף מרכזי באותו מעשה.
"היה זה בשעת צהרים של יום קיץ שגרתי, ברחוב רבי אליעזר בן הורקנוס באשדוד. מי שמכיר יודע שמדובר ברחוב מרכזי מאוד, עם תנועה דו כיוונית ערה למדי, ומשני צדיו שורות צפופות של בנייני מגורים עם מדרכות רחבות לכל אורך הרחוב. בתחתיתו של כל בניין לפחות שתיים או שלוש חנויות. במרכז הרחוב נמצאים 'השטיבלך' המרכזיים של העיר, שמנייני התפילות ושיעורי התורה שם לא פוסקים מבוקר עד בוקר, בלי עין הרע.

"שני ילדים כבני 11 שבו באותה שעה מתלמוד התורה, בדרכם לארוחת צהריים בביתם, כפי שמקובל ברוב תלמודי התורה החסידיים בעיר, שהילדים שבים הביתה לארוחת הצהריים ולאחר מכן יוצאים שוב ל'חיידר' ללימודי אחר הצהריים והערב.
"תוך כדי הליכה התגלע ויכוח עמוק ומורכב מאוד בין שני הילדים, שעיקרו עסק בשאלה, איזה מבין ארגוני ההצלה מגיב במהירות הגבוהה ביותר לכל קריאה המגיעה אליו, והכוננים של איזה ארגון מקצועיים יותר.

"הוויכוח המעמיק הפך סוער במיוחד, כשכל אחד מהם מעלה טיעונים כבדי משקל המגובים בעדויות שמיעה וראיה, שהגיעו לאוזניו מפי קרובי משפחתו ומכריו. והנה בעודם מתווכחים בלהט, נזכר אחד מהם שבכיסו מונח לו מכשיר טלפון סלולארי שלקח עמו בבוקר מביתו, לאיזה צורך שהתעורר, ולאחר שקיבל אישור מיוחד לכך מהנהלת הת"ת. בוא נזמין 'הצלה' ונראה", הציע לחברו שכמובן הסכים בהתלהבות.

"הם התקשרו למד"א, הודיעו על תאונה שאירעה ממש מול השטיבלך ברח' הורקנוס באשדוד, ועוד לפני שהספיקו לסיים את השיחה ולתאר את המיקום המדויק של המקרה, כבר נשמעו קולות סירנה מכל הכיוונים, כשרכבי הצלה, אופנועים, ואפילו כוננים הרכובים על אופניים הגיעו מכל עבר.

"הכוננים לא נזקקו ליותר מכמה שניות כדי להבין שמדובר בקריאת שווא. קהל גדל והולך התאסף בן רגע במקום וההמולה היתה רבה. בדרך זו או אחרת התברר לבסוף, מי הם השניים אשר ידם היתה במעל.

"כונני ההצלה והמתנדבים הזועמים התנפלו על שני הילדים, והחלו לגעור בהם: 'איך אתם לא מתביישים… הוצאתם אותנו מהעבודה, מארוחת הצהריים, משיעור בבית המדרש, הפרעתם לנו את מנוחת הצהריים, איזה מין דבר זה? זה חילול השם עצום מה שעשיתם! איך אתם לא מתביישים לעשות דברים כאלו?". ועוד ועוד צעקות וגערות כהנה וכהנה, כשגם חלק מהעוברים ושבים אינו מחמיץ את מצוות ה'תוכחה' שהזדמנה להם ממש 'על הדרך'…

"הילדים עמדו חיוורים ומבוהלים. הם בכלל לא התכוונו לייצר מהומה שכזאת. הם רק רצו לדעת מי מבין השניים צודק, ולראות אילו כוננים מגיעים מהר יותר לזירת התאונה…

"אביו של אחד הילדים שמע על כך. מישהו עדכן אותו בטלפון, שהבן שלו עומד במרכז רחוב הורקנוס מול השטיבלך ו'סופג אש' מצד קבוצה נזעמת של אנשים, שכועסים על מעשה הקונדס שעשה.

"חמתו של האבא התעוררה. הוא זעם על בנו שעשה מעשה חסר אחריות שכזה, ומיהר לנסוע לכיוון כדי לקחת את בנו הביתה ו'לחנך' אותו כראוי.

"למזלו של הילד (ואולי גם של האבא…) שבועיים קודם לכן סיים אביו סדנא בת שמונה מפגשים, שהעברתי בנושא של חינוך ילדים, ולכן החליט האבא שבזמן שהוא עושה את דרכו אל המקום, הוא מתקשר אלי ומבקש שאסייע לו להחליט כיצד לנהוג בילד הסורר.

"'מה היית רוצה לעשות לילד?', שאלתי את האבא בזהירות, והוא מצדו תיאר לי במילים קצרות ונזעמות את הכוונות שלו: ענישה קשה במיוחד, שכללה גם כמה אקטים אלימים למדי.

"'למה לך לעשות לו דברים כאלו בלתי הפיכים, יש לי בשבילך רעיון טוב יותר', השבתי לאב הזועם. 'אולי תסיר לילד את שתי אוזניו ותכניס אותן למקפיא. אם הוא יתנהג בצורה סבירה בחודש הקרוב, תחזיר לו אוזן אחת, ואם הוא יישאר 'ילד טוב' חודשיים נוספים, תוכל להחזיר לו גם את האוזן השנייה… מה אתה אומר???'

– "'ר' אהרן', זעק האב לעברי בטלפון, 'אל תצחק עלי עכשיו. אני חייב לדעת מה לעשות עם הילד'…

– "'תגלה אמפתיה', השבתי לו. 'כשתגיע לשם, פשוט מאוד תעצור את הרכב בצד ברוגע, תיגש לילד בהליכה מתונה ורגועה, תתכופף לעברו, הנח יד על כתפו ואמור לו ברכות, 'בוא מותק, בוא נלך הביתה'.

– "'רגע', ביקש האבא לדעת, 'מתי אני נותן לו את הסטירה המצלצלת… רק אחרי שאנחנו מגיעים הביתה?…'.

– "'לא ידידי', השבתי, 'אין שום סטירה מצלצלת בתוכנית העבודה שלנו להיום, ואפילו לא צעקה או גערה. אנחנו עובדים היום עם אמפתיה בלבד…'.

– "'סליחה!!! הבן שלי מזעיק עשרות כונני הצלה מסכנים, למקרה שלא היה ולא נברא, ואני עוד אמור לומר לו שזה בסדר גמור. ככה מחנכים ילדים???'.

– "'חלילה. אתה לא מסכים עם המעשה, אבל אתה כן מגלה אמפתיה. הבן שלך נמצא עכשיו באחד הרגעים הקשים ביותר שיחווה במשך כל ימי חייו. הוא עומד מול קבוצה של אנשים המעוניינים לכלות בו את זעמם. הוא בטח רועד מפחד, מבועת ומפוחד עד אימה. את העונש הגדול הוא כבר קיבל.

"'אתה יכול עכשיו לזרות מלח על הפצעים שלו, להכאיב לו עוד קצת כדי להרגיע את הכעס שלך, ואתה יכול לנצל את ההזדמנות, ולהראות לילד שלך שההורים שלו אוהבים אותו בכל מצב, שהם בצד שלו! שגם כשהוא עשה מעשה שלא ייעשה, אבא שלו ידע לרומם אותו, להציל אותו מההמון הזועם ולתת לו את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו באותם רגעים.

"'סביר להניח שיהיו שם כמה 'נשמות טובות' בין המתגודדים סביבו, שיצעקו גם עליך ויקראו לך 'לחנך' אותו כראוי, אבל אתה תתעלם מהם. אין לך זמן אליהם. אתה עסוק עכשיו בבניית הקשר שלך עם הילד שלך, אלו רגעים קריטיים להצלחה בחינוך שלו. אל תתפתה להתעסק עם עניינים צדדיים ושוליים.

"'אתה לוקח אותו בנועם הביתה, בדרך אתה אומר לו (כן, אתה ביוזמתך אומר לו את זה!) 'צדיק שלי! אני לגמרי בטוח שלא התכוונתם לעשות כזו מהומה, זה משהו שלא ציפיתם ולא תכננתם. בסך הכל רציתם לבדוק מי מגיע יותר מהר, ופתאום כל הסיפור יצא מכלל שליטה וקרה מה שקרה. בוא, כעת נלך הביתה לאכול צהריים, אתה בטח לגמרי תשוש ושבור מהחוויה הכל כך קשה שעברת, כשהמון אנשים מקיפים אותך וצועקים עליך ברחוב לפני כל החברים שלך. בא נלך לאכול ולנוח. היום אחרי הצהריים אל תלך לחיידר, תישאר בבית ואחרי שתנוח נדבר קצת על מה שקרה'. אחרי שהילד יאכל וינוח או ישחק בחדר שלו ויירגע, תוכל לדבר אתו על הנושא, להסביר לו בנועם כמה חשוב לחשוב לפני שעושים כל דבר, לחשוב מה התוצאות של המעשים שלנו.

"'אבל לפני הכל הילד צריך לחוש שאתה בצד שלו. אחרת כל מה שתאמר, בכלל לא ייכנס לאוזניו. לא עכשיו וגם לא בעתיד, כי אם אתה לא בצד שלו, אין לו שום סיבה להיות בצד שלך, וללכת בהתאם לחינוך שאתה מנסה להקנות לו'….
"עברו חודשיים", ממשיך הרב מרגלית לספר, ואותו אבא התקשר אלי שוב. ראיתי את המספר שלו על הצג, וחשבתי מי יודע איזה תעלול עולל בנו הפעם, אבל האבא דווקא התקשר כדי להודות לי.

"'תשמע, ר' אהרן', הוא מספר לי בהתרגשות גדולה. 'אתה לא יודע כמה אני צריך להודות לך. מאז אותו סיפור, הבן שלי נהיה בנאדם אחר. הוא מכבד אותי הרבה יותר, ומתאמץ מאוד להוכיח לי שהוא באמת ילד טוב. הוא הבין שאני בצד שלו והוא מתאמץ להיות בצד שלי.

"'התעלול הזה שהוא חולל אז, בכלל לא מוזכר בבית שלנו. אף אחד לא מדבר על זה. זה מקרה לא נעים שנשכח בתהומות הנשייה. גם הילד עצמו כבר לא זוכר את זה.

"'הוא כן זוכר דבר אחד', מסיים האב את דבריו, 'הוא זוכר שאני בצד שלו…'.

"כזה חינוך", מסכם הרב מרגלית, "זה חינוך של 'גם כי יזקין'. זה יישאר בעצמות של הילד. גם כשהוא יהיה בן 30 ו-40 ובגיל שיבה וזקנה, הוא ימשיך להתנהג כמו שאבא שלו חינך אותו, כי בשנות הילדות שלו, אבא שלו היה בצד שלו, דאג לו, אהב אותו, רצה בהצלחתו של הילד ובטובתו, וזה היה חשוב יותר מהצלחתו וכבודו של האב".