מה קורה אם השופט טוען שהשוחד בכלל לא משפיע עליו?
בפרשת השבוע, אנחנו לומדים בהרחבה על מצוות הביכורים, ששורשה הוא בעצם עניין של 'הכרת הטוב'. לכאורה הכרת הטוב זה משהו שנוגע למישהו שעשה לך טובה בעבר, הוא סיים לעשות את שלו ואתה לא שוכח את מה שהוא עשה למענך. כבר עברו שנים ואפילו עשורים, ואתה עדיין זוכר שהאיש ההוא עשה לך טובה, ובכל הזדמנות שיש לך אתה משיב לו טובה. זה הכרת הטוב.
בתקופה האחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר על מעשים לא בדיוק של 'צדיקים', שנעשו לכאורה על ידי שופטי הערכאות. יש להם הסבר מאוד מאוד חזק לכל המעשים שלהם. "שופטים הם לא אנשים רגילים", אמר אחד מהם בראיון לתקשורת. "אלו אנשים מורמים מעם. הם לא מושפעים מטובות הנאה שוליות וצדדיות, זה לא משפיע על שיקול הדעת שלהם. כשאנחנו יושבים על כס השיפוט, אנו מתעלים מעל הצורך להיטיב עם מישהו, שפעם היה חבר שלנו או עזר למי מבני משפחתנו".
מגיד המישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א, מביא בספרו 'אוצרותיהם אמלא', ווארט חזק מאוד בנושא הזה, אותו שמע מהגאון הצדיק רבי אהרן חדש זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, שאמר בשם אביו, הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל, משגיח ישיבת חברון.
"כל המושג של שוחד", מסביר רבי מאיר חדש, "נובע מכך שלאדם מושרשת בטבעו תכונה של הכרת הטוב. התכונה הטבעית והפשוטה – לא לגמול רע למי שהיטיב עימו, עלולה למנוע ממנו לפסוק לרעת של נותן השוחד. זהו כוחו של השוחד".
במילים אחרות, השוחד הוא לא תשלום שמשלם הנותן כדי שהמקבל יספק לו שירות. ממש לא. זאת טובה שהוא עושה למקבל כדי לגרום לו להיות מחויב בהכרת הטוב, וממילא, כשישנו רגש בסיסי של הכרת הטוב, נותן השוחד מרוויח פסק דין שהוטה לטובתו.
"אבל", אומר רבי מאיר חדש, "מה קורה אם השופט טוען שהשוחד לא משפיע עליו בכלל? הוא בעצם מעיד על עצמו שאין לו רגש של הכרת הטוב! הוא נעדר תכונה אנושית בסיסית. זה אומר שהוא פשוט מושחת חסר מעצורים, שמסוגל להרע למי שהיטיב עמו! כלומר, הוא לא בנאדם בכלל. אם כך ודאי שאי אפשר לסמוך על פסיקותיו כשופט"…
תשמעו סיפור על המרפסת שנפלה
תשמעו סיפור שקרה בשבוע שעבר לידיד טוב שלי: כמעט נפלה עליו מרפסת! טוב, כמובן שהסיפור קצת יותר ארוך. זה מתחיל לפני חצי שנה, כשהשיעור שהחבר שלי מוסר נאלץ לנדוד מבית הכנסת הממוזג לשטח הפתוח, בגלל התפרצות הקורונה והחשש מפני ההידבקות.
הם התיישבו ללמוד בלובי פתוח של בניין סמוך, מקום שאינו מפריע לעוברים והשבים, ומאוורר דיו כדי לאפשר לימוד בחבורה. השכנים פירגנו להם בשמחה. כמה מהם אפילו הצטרפו מדי פעם לשיעור. איזו זכות זו, לארח שיעור תורה בחצר הבניין שלך.
ואז התחיל אחד השכנים לבנות מרפסת חדשה, לקראת חג הסוכות המתקרב. השכן עצמו מבוגר, ומי שטיפל בזה היה הבן שלו, יהודי דתי שמכבד את הדת. האבא תלמיד חכם המקפיד על קלה כבחמורה, והבן החליט לפנק אותו עם מרפסת סוכה חדשה ומרווחת.
התברר לו שהרעש של ניסור הברזלים ועבודות הקידוח מפריע ללומדי השיעור, ובהתאם לכך הוא קבע ששעת תחילת העבודה במקום תהיה אחרי שהשיעור מסתיים. הפועלים הערביים כמובן לא מוכנים לוותר על שעתיים עבודה, הם רגילים להתחיל לעבוד משבע בבוקר. מי ישלם להם עד השעה 9:00? "אין בעיה", אמר בנו של השכן, "תעבדו מהשעה שבע עד שמונה, בשמונה שבו לנוח שעה, ובתשע, אחרי שהשיעור מסתיים, תחזרו לעבוד".
כך הוא שילם מדי יום שעת עבודה לפועלים למרות שהם לא עבדו. רק כדי שלא להפריע לשיעור. זה נותן לנו הצצה קטנטנה לעולמו הפנימי של היהודי. גם הוא התרחק, הוא עדיין יודע מה באמת חשוב, בחיים.
אבל הסיפור לא נגמר. זאת אומרת, הוא כמעט נגמר, כי בניית המרפסת שעשויה כולה מברזל כבד, אבנים ובטון הסתיימה בשעה טובה, והאב המאושר כבר החל לתכנן את הסוכה הענקית שתהיה לו השנה מבלי שיצטרך לרדת במדרגות.
והנה, בפתע פתאום קרסה המרפסת. "לא התפוררה", מספר לי החבר, "אפילו לא התחילה להתפרק. כלום! כל המרפסת, בשלמות, בלי שום סימן מקדים ובלי שום טריגר ידוע, רגע אחד היא היתה עם הדירה ורגע לאחר מכן בקומת קרקע… טראחחח נפלה וזהו!".
כמובן שאתם מבינים שלא היה שם אף אחד שנפגע, כי אם חלילה וחס האירוע הזה היה מסתיים עם פגיעה בנפש, בוודאי היינו שומעים על זה.
למחרת חזר הבן של השכן, ושוחח עם חברי השיעור הלומדים שם בלובי, סמוך למקום נפילתה של המרפסת.
"בתחילה חשבתי לעצמי, וואו איזה אסון! השקעתי בזה כל כך הרבה כסף והכל קרס. עכשיו לך תריב עם הקבלן, ותביא בחזרה פועלים ומנוף וכל מה שצריך, אחרי שכבר חשבת שסיימת עם כל הפרויקט. הייתי ממש עצבני ומאוכזב.
"אבל רגע אחר כך הבנתי שהקדוש ברוך הוא עשה לי נס גדול. אני מצטמרר רק מלחשוב מה היה קורה אם מישהו היה נפגע מהבנייה הזאת… איזה אסון כבד! מה היה קורה אם אבא שלי בדיוק היה יוצא למרפסת, כמו שהוא עשה עשרות פעמים, כשיצא שוב ושוב כדי לשאוף אוויר וליהנות מהמרפסת החדשה שבניתי לו.
"אז מה, הלכה המרפסת? כפרת עוונות!! כל מה שד' עושה זה לטובה!! מה זה משנה בכלל… העיקר שאף אחד לא נפגע. את המרפסת אפשר להחזיר למקום והפעם לוודא שהיא עומדת יציבה ואיתנה ושאין שום סכנה חלילה. כמובן שאני אביא כמה מהנדסים כדי לבדוק את זה. אבל אם חלילה היו נפגעים חיי אדם, לא היינו יכולים להשיב אותם"…
"אז מה אני אגיד?", מסכם החבר שלי, "אם ככה מדבר יהודי מסורתי, אפשר להבין על מה דיברו חז"ל כשאמרו שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון. 'כפלח הרימון רקתך'".
זאת נקודה חשובה לזכור כשנאכל רימון בראש השנה, ונתפלל שנרבה זכויות כרימון, נתפלל לא רק עלינו אלא גם על כל הרחוקים שבעזרת ה' יהיו קרובים במהרה.
למה לא נולדתי ספרדי…
בריאיון שעשה עמיתי הרב יעקב לוסטיגמן, עם תלמיד כולל האברכים בישיבת 'אור החיים', הרב נתנאל חן – ראיון מרתק, גם כי הוא פותח לנו צוהר מופלא לעולמו המיוחד של הגאון רבי ראובן אלבז, בעל הלב הרחב והפתוח לכל. אבל אני בעיקר התרשמתי מהמספרים. בשנים רגילות נדחסים שם כ-8,000 בני אדם לאמירת סליחות… 8,000 בני אדם!!
רובם, אפשר לומר אפילו כמעט כולם, לא נולדו בבתים של שמירת תורה ומצוות. חלקם חזרו בתשובה וכיום הם יהודים חרדים לכל דבר ועניין, כמוני וכמוכם. חלקם נמצאים בתהליכים של התקרבות ליהדות. ויש שם גם אנשים שרחוקים לכאורה מתורה ומצוות. אין להם שום קשר עם היהדות, כך לפחות הם חושבים. אנשים שאפילו לא מגדירים את עצמם כמסורתיים.
ובכל זאת, בחודש אלול הם שולפים מהארון את הכיפה הלבנה והבוהקת, שסימני הגיהוץ מופיעים עליה בגאון, נכנסים לרכבם ומגיעים עד לישיבת 'אור החיים' בירושלים כדי לומר סליחות. כאלו יש בכל בית כנסת ספרדי בכל רחבי הארץ. בבת ים ובאשדוד, באשקלון ובאור יהודה, בבאר שבע ובאילת, בקריית שמונה ובנהריה.
בכל בית כנסת ספרדי, בכל אחד מהיישובים בארץ תוכלו למצוא אותו בחודש אלול. אני רואה את התופעה האדירה הזאת ושואל עצמי, למה באמת לא נולדתי ספרדי? תראו איזה לב חם יש להם! הסבים אולי התקשו בחינוך הילדים, דור שלם של יהדות המזרח נפל קורבן לפעילות הדמה הרוחנית שנעשתה במרוקו ובתוניס, ובעצם בכל מקום שבו היו יהודים.
אבל את הלב הם הצליחו להעביר הלאה. את הרגש, את התחושה הזאת של קרבת אלוקים. את הרצון להתחטא לפני בורא עולם ולבקש את סליחתו, בזה הם הצליחו הרבה יותר מאיתנו, האשכנזים.
אנחנו בני האדם, תמיד אוהבים לראות מה השני יוכל ללמוד מאיתנו. איך הוא יהיה אדם הרבה יותר מוצלח אם רק ישמע בקולנו. אבל לפחות את העניין הזה אנחנו צריכים ללמוד… להעביר לילדים שלנו את הרגש, את התחושה, את הרטט הזה המיוחד שחולף לנו באצבעות כשמגיע חודש אלול, את הפירפור הזה שמכה לנו בלב כשאנו שומעים את כל השופר.
בואו לא נדחיק את הרגשות הללו. בואו לא נעשה את ה'אלול' ואת ה'ראש השנה' בלי לספר לילדים שלנו, לא רק מה אנחנו צריכים לעשות ואיך עושים את זה, אלא גם ואפילו בעיקר, מה אנחנו מרגישים כשאנחנו עושים את זה. כי כבר הוכח שהרגש נשאר גם דורות שלמים אחרי שכל השאר כמעט נעלם חלילה וחס. "חטאנו לפניך רחם עלינו"…
צפו בסליחות בישיבת 'אור החיים':
הויכוח שלי עם העורך
ועוד נקודה קטנה לסיום. ביום שישי התקשר אלי העורך היקר שלנו, וביקש ממני שאכתוב את הטור הזה פה, בעז"ה בכל שבוע. קצת סיפורים מהחיים ומוסר ההשכל שאנחנו יכולים ללמוד מהם. "אם אפשר לקשר לפרשה", הוא אמר לי, "מה טוב, אבל אתה לא חייב. העיקר שיהיה מעניין ושתהיה לזה תועלת".
הוא שמע שאני באמצע ההכנות לשבת, והציע לי לחזור אליו אחרי שאסיים, כשהמצב יהיה רגוע יותר.
אבל אני סירבתי. "את ההכנות לשבת אפשר לעשות גם אחרי חצות, אבל עבודה לצורך פרנסה לא עושים בערב שבת אחרי חצות".
"אבל לעבוד בעבודת קודש כמו שאנחנו עושים דווקא מותר", השיב לי העורך, "זה עניין של זיכוי הרבים. עם העלון הזה אנחנו מפיצים תורה, מעודדים אנשים ללימוד 'דף היומי', מחדדים סוגיות הלכתיות, נותנים לאנשים המון המון חומר לחינוך הילדים בסעודות השבת באמצעות סיפורים, וכי קלה היא בעיניך?".
סיפרתי לו שלפני שנים, עמדתי להתקבל כמלמד בחיידר חשוב מאוד, ועד שהגיע רגע חתימת החוזה ביני ובין המנהל, כבר היה זה ביום שישי אחר חצות היום.
אני ביקשתי לדחות את החתימה למוצאי השבת או ליום ראשון, אבל המנהל התעקש. "זה בשביל תינוקות של בית רבן. בוודאי שמותר", הוא השיב לי.
האמת, אני לא יודע מי צודק, אבל ברור לי שזאת צריכה להיות ההסתכלות על הנושא הזה. כשיהודי צריך לעשות משהו, השיקולים צריכים להיות 'ערב שבת אחרי חצות' אל מול 'זיכוי הרבים והפצת תורה'. אם אלו הם צדדי הספק שלנו, המצב שלנו ב"ה מצויין. ונקווה שבאמת יהיה ראשנו עסוק יומם ולילה רק בעניינים של תורה ויראת שמים.
לתגובות [email protected]
