"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כה, לה)
אספר עובדה אמיתית, א מורא'דיגר מעשה. סיפור מלפני עשרות שנים, שהיום בתקופתנו קשה להבין כאלו מושגים.
היה יהודי באמריקה, שרצה לעשות בשנות הזקנה משהו לפרנסה, והחליט להיות רוכל. הוא יצא עם עגלה עם מיני דברים – צעצועים, אולרים, ממתקים קלים, שתיה וכדומה, והתיישב בקביעות במקום שרבים בו העוברים והשבים.
היהודי הזה היה שונה מכל הרוכלים, ישב בצד ואמר תהילים. ומי שעבר וריחם עליו קנה משהו.
יום אחד עבר שם רבאי רפורמי.
[במאמר המוסגר, אספר לכם מה הוא רבאי רפורמי. סיפר לי פלוני כי הוא שאל פעם את הרבאי: לבנו יש בר מצוה בעוד חדשיים, שיאמר לו מה תהיה ההפטרה בעוד חודשיים. אמר לו: "איי אם נאט א נביא" – אני רק רבאי, לא נביא… אינני יודע מה יהיה בעוד חדשיים… אתם מבינים…
סיפרו עוד, כי לבית כנסת באמריקה נכנס חתן ביום חופתו, לקח את התפילין והשליך אותן על הארץ. נהיתה בהלה גדולה, מה קרה לחתן, הוא השתגע?
אמר החתן כי הרבאי יעץ לו לעשות כך.
– לא יכול להיות!
המתינו עד שהגיע הרבאי לבית כנסת, ושאלו אותו האם אמרת לו לעשות כך?
"כן", אישר הרבאי.
– מה קרה?
– אתמול נכנס אלי החתן ואמר שהיות וחתן ביום חופתו צריך לצום, וקשה לו לצום הוא מחפש עצה לחסוך את הצום. אמרתי לו עצה טובה. כתוב בהלכה שאם התפילין נופלים עם השקית, פטורים מלצום. לכן נתתי לו עצה לזרוק את התפילין עם השקית…
אתם כבר מבינים מה זה רבאי?].
בקיצור, חלף שם הרבאי ואמר לו לרוכל: "ר' משה, תהילים תאמר בבית כנסת, פה אתה צריך לעבוד!"
השיב לו הרוכל: "עולם הזה כבר יש לי די והותר, רצוני לדאוג קצת לעולם הבא שלי. ללמוד איני יכול, אבל לומר תהילים אני יכול, ועל כן מנצל אני כל רגע פנוי לומר עוד קפיטל תהילים".
נו, כזו תשובה עונה ה'בעלבוס' לרבאי, ולא עוד אלא שהוא סיים והוסיף לו דברים:
"אני אספר לכבוד הרבאי, כיצד עושים עולם הבא. ירדתי לאמריקה לפני לא הרבה שנים. לפני כן התגוררתי באירופה, בליטא. שם, בעיירה שלנו, היה לי מנהג בקודש להפריש כל חודש חומש עבור העניים. לא מעשר אלא חומש. אפילו בזמנים שלא היה לי הרבה, הפרשתי חומש. ומה היתה פרנסתי? הייתי סוחר בהמות, הפרנסה לא היתה קלה כי לא תמיד ההצלחה מאירה פנים, פעם מוכרים שור אחד, פעם מוכרים עשרים שוורים. בעיירתנו התגורר 'מלמד' יקר מאד, אדם נאמן ועני גדול, בעל משפחה ברוכה בצאצאים. חשבתי לעצמי: למי יותר טוב לתת את החומש מאשר ליהודי הזה? הרי הוא עני לכל דבר, ויגע בתורה, אם כן ללא ספק זוהי צדקה בהידור. בדרך כלל נתתי לו את רוב הכסף.
"פעם אחת עזר הקב"ה והיה שפע גדול, העסקים הצליחו באופן יוצא מן הכלל, קניתי ומכרתי וקניתי ומכרתי, ונכנס סכום גדול של כסף. ואם הקרן גדולה – גם ה'חומש' גדול. בסוף החודש הגעתי לביתו של ה'מלמד' והבאתי את הסכום. הוא ראה מיד כי הסכום שונה, התחיל לספור וגילה שהפעם קיבל כפול שמונה או יותר.
"הוא תמה, מה זאת? אמרתי לו כי החודש הלך לי בעסקים טוב מאד, אינני נותן משלי, זה חומש, והוא יכול לקחת את הכל בשופי.
– "לא. אני לא צריך כאלו סכומים, הצורך שלי הוא לחיי המשפחה בלבד, סכומים אלו מיותרים לי".
– "שמע, לאו בכל יומא מתרחש ניסא. הרי אינך יודע מה יהיה בחודש הבא, אולי אז יהיה הרווח חלש".
– "אם כך, תשאירו את זה בארנק שלכם, לחודש הבא".
– "כעת, אתה לא צריך כסף מיותר, אבל יבוא יום ותצטרך, לחתן ילד וכדו'"
"המלמד הזה שהיה בעל בטחון גדול, אמר: 'אינני צובר כסף, רק למה שאני זקוק כעת, בלי לחשב את העתיד'. ואז נפל במוחו רעיון ואמר לי: 'אתה רוצה לתת צדקה למקומות טובים? אצלי בחיידר ישנם שני ילדים שיהיו עוד מעט 'בר מצוה', ילדים מבורכים בעלי כשרונות – הם נצרכים ליותר ממה שאני לומד איתם. אינני יכול ללמד אותם, כי הם צריכים 'ראש ישיבה', לא 'מלמד'. לכן, עצתי אמונה: יש לקחת את שני הילדים המבורכים הללו, לשלוח אותם לישיבה, וזה עולה כסף. כאן בעיירה לובשים מה שיש, אבל אם נוסעים לישיבה זקוקים לחליפה ומגבעת, יש צורך בדמי כיס וכספי נסיעות. עכשיו זו געוואלדיגע הזדמנות לקחתם להלבישם כראוי, ולשלוח אותם לישיבה – בסלבודקא'".
המשיך הרוכל: "לי זה לא היה נראה. לשלוח שני ילדים? וכי אני יודע מה יהיה אתם? ניסיתי לומר שוב למלמד: 'תקח את זה בשבילך'. אבל ראיתי שהוא כל כך משתוקק לשלוח את שני הילדים, אמרתי לו: 'קח את הכסף ותעשה מה שאתה רוצה'".
טוב מאד, המלמד הלך איתם לחייט, תפר להם חליפה לשבת וחליפה ליום חול, כי אם נוסעים לישיבה צריך א שטיקל בגד. קנה להם קפילוטשן, צייד אותם בדמי נסיעה ובהמלצה חמה, ושלח אותם לסלבודקא.
מספר הרוכל לרבאי: "לאחר כמה שנים, הלכתי לברר מה עלה בגורלם של הילדים הללו. אמר לי פלוני: 'אודות אחד ידוע לי – קוראים לו אהרן קוטלר. השני – לא יודע מי זה'". אמר הרוכל לרבאי: "אתה יודע מי זה רבי אהרן קוטלר, כן?"…
הרבאי תפס התרגשות גדולה מהסיפור, שמכספי החומש הללו, שניתנו לשם שמים, צמח ר' אהרן קוטלר. מי יודע מה היה יוצא ממנו בלי שהיה נשלח לישיבה, היה ודאי אובד.
לאחר כמה חודשים התקיימה אספה, והוא נשא דרשה. סיפר בהתרגשות גדולה את הסיפור של הרוכל וכותרת דבריו היתה: "מה אפשר לעשות עם מעשר-געלט ועם חומש-געלט. תדעו, ילד אחד זה ר' אהרן קוטלר, השני אנחנו לא יודעים מי זה, אבל ר' אהרן קוטלר עצמו זה כבר מספיק".
כאשר סיים את דבריו, קם יהודי משולחן המזרח, ולעיני כולם אמר: "אני מאשר את הסיפור. אמת ויציב. ואספר לכם מי הילד השני. קוראים לו יעקב קמינצקי. זה אני!"
א מוראדיגע זכיה.
לא כולם זוכים לכך, זו סיעתא דשמיא, אין מה לומר. הכלל הוא: כאשר יהודי עושה לשם שמים, ומשגיח שיהיה בשלמות – משמים מתערבים ומגלגלים שיצאו ממעשיו תוצאות טובות.
הוא כבר בעולם האמת, והמפעל עובד – כל התורה באמריקה תלמידי ותלמידי תלמידים – פירות…
העובדה הזו התרחשה בדור הקודם, אבל גם בימינו יש כאלו דברים.
(יחי ראובן – בהר)